קוראת ספר על שדונים, לאן הגעתי.
מכינה כרטיסי ברכה לאמא, אבא, לחברה של האח הגדול. קניתי נצנצים שיש בתוכם פרפרים צבעוניים קטנטנים. מיוחד, אבל שווה 17 שקל?
בתוך המלחייה הלבנה יש אבקה דקה דקה שאפשר לפזר על דבק. ככה הדף נראה מבריק ואפילו אפשר להדביק עליו כוכבים, לבבות ושאר קישוטים. אם לא בשבילך, אז לפחות לשמח עוד אנשים.
השדונים לא עוזבים לי את הראש. ממתי אני קוראת ספרים כאלה, חסר חומר טוב בעולם הספרותי? השדונים האלה שובבים. מקפצים לי בתוך המוח ומשדרים לי מחשבות שגויות. הם לוחשים לי בקול צרוד: "את תשכחי אותו".
ואני, אני לא דואגת בכלל. אהבה כמוך,אהבה כזאת, איך אפשר לשכוח? רק בחורה שאין לה לב רחב מספיק, עלולה לשכוח את תווי פניו של אהובה. אבל אני עוצמת את העיניים בחושך, לפני שאני נרדמת. והפנים שלך מטושטשות לי... אני פוקחת את עיני במהירות, השדונים השובבים לוחשים שוב... "את תשכחי אותו".
אני קמה למחשב במהירות הבזק. החדר חשוך ולוקח לי זמן להיזכר שהמחשב מת. אי אפשר לבהות בתמונות שלך שעות, לבחון את הפריטים שיש לך בחדר. את ספל המים השקוף, את המאפרה ואת המיקרופון של המחשב. אני חוזרת למיטה, מתכסה טוב ומתעצלת לחפש את השלט העגול של המזגן.
בלילה, הם אוכלים אותי. מאיפה מגיעות המחשבות המטורפות האלו? לשכוח אותך? לשכוח את כל הפרטים ששקדתי ולמדתי בעל פה? להרפות...? ממך? להבין שזהו? איך אני אמורה להפסיק לאהוב? להסתכל על מישהו אחר?
אפילו החייל החתיך בגלידריה לא עשה לי את זה.
והמחשבות לא נחות, הן מטרידות אותי ואני לא מצליחה לישון.
וכשסוף סוף שינה פוקדת אותי, היא מלווה בסיוטים ובבכי. אני בולעת את דמעותי בחושך, בין הסדינים, והשדונים שוב יצאו מתוך הספר ומאכילים אותי בשטויות. הם אמרו לי שאתה תשכח אותי, את רותם שלך...
ציחקקתי וניגבתי את דמעותיי. הרי כשחיבקתי אותך אז, ובכיתי, אתה אחזת בי ועטפת את גופי, ואמרת לי שאסור לי לבכות, כי יש ביננו דבר מדהים, אז מה אם זה החיבוק האחרון. והסתכלת עלי, אוחז בפניי בעדינות, כשדמעות קטנות שוטפות את אצבעותייך, והמבט שלך הספיק לי לכל החיים. איך תוכל לשכוח אותי אחרי מבט כזה? הרגשתי שהעיניים שלך מספרות לי סיפורים, שרות לי שירי אהבה, כותבות לי מכתבים מרגשים, מנגנות לי סרנדות מתחת לחלון וקוטפות לי וורדים אדומים. העיניים שלך התחברו לעיניי ופשוט הפסקתי לבכות, במכה אחת. איך אפשר לבזבז את הרגע המיוחד בזה, בדמעות? למצמץ ולנגב את העיניים הלחות, לא חבל? ואני רק הבטתי בך וידעתי שאתה לא תשכח את רותם שלך הקטנה, גם אם תהיה לך מישהי אחרת בלב, אחת חדשה, אחת שמיועדת לך.
ואני שוכבת במיטה, חצי בוכה חצי צוחקת, ונזכרת שאמרת לי שאפילו הבכי שלי מושלם. וככה היית שומע אותי בוכה בטלפון. מרוב אהבה, געגועים, כאב, אושר, תחושות חזקות כל כך שחייבות להתפרק בעזרת דמעות. ואתה ניסית להצחיק אותי, להפסיק את הבכי, אבל מצד שני, פשוט הקשבת. הקשבת לנשמה שלי קוראת לך, מתחברת אליך, בלי בושה, בלי פחד, בלי חששות, בלי חומות.
רצית להכיר את כולי, כך אמרת לי כבר מההתחלה. את רותם המצחיקה, את רותם הרצינית והבוגרת, את רותם שכותבת גם פה וגם שם, את רותם כולה. לא וויתרת על שום פיסת מידע שיכלה לעזור לך להכיר צדדים חדשים שהיו בי. ואז, כששברת את כל המחסומים, כשבכי כבר לא היה בושה, כשרק אהבה בנתה את הסיפור... הכרת את כולי. הצחקת אותי כל כך, ריגשת אותי כל פעם מחדש. עשית לי טוב, עשית לי פרפרים, עשית לי תחושה של חיים שלא הכרתי. חיים עם אהבה ללא גבולות וללא תנאים.
וכל הבלונדינים והכדורסלנים של פעם נשכחו ועזבו התמונה,
זה רק אתה, כולך.
ואני, כולי.
אתה, עם כל היופי שיש בך,
אני, בוכה מכל שיר אהבה טיפשי שיש ברדיו (לא מומלץ בזמן נהיגה).
אתה, עם תשומת הלב האין סופית שלך,
אני, מחנה את האוטו וקונה גלידה.
אתה, מצחיק, מרגש, מרדים בלילה, מעורר כשצריך..
אני, משחזרת כמו נקבה כל רגע שלנו ביחד... ואולי אני אכן נקבה...
אתה, מתרגש לשמוע כמה טוב אני זוכרת הכל.
והשדונים האלה נעלמו, הלכו להציק למישהו אחר. יש שכנים חדשים.
ואני שוכבת במיטה, יד על הבטן, דמעה זולגת במורד הלחי,
וחיוך קטן מרוח על השפתיים.
