בחירה(?)
נורית כבר שם. בן לילה התגברה על הספקות. השכימה מוקדם פתחה את ארון הבגדים ושלפה משם את כל מה שלא מתאים לאורח חייה החדש. כל זוגות המכנסיים, כל החולצות הקצרות שמעל המרפק, וכל מה שגילה טפח וטפחיים. בקיצור הארון נותר ריק, למעט חצאית אחת לפליטה. ארזה הכל והשליכה אל פח האשפה הגדול שבפתח הבית. גם לאחרות לא תיתן. לא תחטיא אותן. זהו. היא כבר בחרה, אינה מוכנה להביט לאחור. לה הכל ברור ומוחלט. יש אלוקים, יש תורה, יש מצוות ויש לקיימן.
אבל לחגית ההחלטה קשה. הספקות היו מנקרים בה ללא הרף. שאלות רדפו שאלות, תשובות מספקות – אין. כשאמרו לה שיש מקום שהשכל נגמר ושם מתחילה האמונה, עדיין לא הבינה, ויותר מזה – כשאמרו לה שלעולם לא תקבל הוכחות חותכות לקיומו של אלהים, עוד פחות הבינה, וכשהוסיפו ואמרו לה שתמיד תמיד הכל יישאר בגדר חמישים חמישים והיא תצטרך לבחור בין לבין, כי כך נשמרת הבחירה החופשית שלנו, כאן גדשו את הסאה. הרגישה שיש פה עבודה בעיניים. שכיסו את העניין מכל הכיוונים. בטח, אמרה לעצמה, כיוון שאינם יכולים להוכיח את קיומו של אלקים – תלו את הכל בחופש הבחירה... כלומר מעתה ואילך, כל השאלות שלה אינן מחייבות מענה, הן גם לא מחויבות. אבל היא הרגישה שבשבילה הן כן, וכל מענה לא יוביל אותה לשום מקום כי פעם יסתבר לה כך ופעם יתחוור לה אחרת. והיא לא תתחיל לקיים מצוות, כל זמן שהיא לא בטוחה. הספקות התישו אותה, לא נתנו לה מנוח. אז למה היא נמצאת כאן ולומדת יהדות? כי היא באה בגלל הספקות!
להמשיך כך זה בלתי אפשרי, לקיים מצוות לא שייך, ולחזור אחורה לא בא בחשבון. היא חייבת הוכחה שיש אלוקים. בלעג מר חשבה, נו, אם הוא נמצא אז שיראה לי סוף סוף את עצמו...
* * *
לפני שאיבדה את הכרתה הבזיקה בה המחשבה, שקיבלה את מה שהזמינה. זוכרת רק כאב ראש נוראי, חד ומכה...
אחות שאלה לשמה. ברגעים הראשונים זכרה רק את שמה. לא הבינה איפה היא, מה מעשיה שם, אם זה בוקר או לילה. נבהלה, הרגישה כאילו היא עצם זר שנקלע למקום לא לו. הביטה על התאורה, המיטות, האחיות כאילו היא בתוך חלום שהיא לא שותפה בו. מן חוסר שליטה משווע, שבעקבותיו רצתה שוב לעצום את עיניה ולהמשיך בתרדמה. אבל ההמשך עשה עמה חסד גדול והביא עמו תמונה אחר תמונה של מה שהיה לפני שתפסה טרמפ לכיוון עבודתה, ואת התאונה עצמה לא ממש זכרה.
כשקמה מאוחר יותר, היתה מאבדת שיווי משקל. חוסר היציבות הזה הלך ונמשך בהליכתה כמו במחשבותיה. מחשבות באות והולכות, לא ממוקדות, לא מאומצות, ודלת אחת נתחלפה בדלת אחרת, היתה מגיעה אל המטבח במקום לחדרה, והפוך.
שתי מילים שאמרו לה היו מהדהדות בראשה, הולכות ובאות גם הן עם כל המחשבות. "נס" ו"זכות אבות". כן. היא ידעה שקרה לה נס, המכונית שישבה בה נמחצה כליל, המנוע היה על המושב הקדמי ומחק אותו, והיא יצאה ללא שריטה, לבד מן המכה בראשה. זה היה בלתי נתפס באמת. לא נתפס לה הנס הזה בראש. לא אמר לה כלום. לא הרגישה דבר בעקבותיו, לא שִמחה ולא הודאה, כשם שהמילה 'זכות אבות' שאמרה לה דודתה, לא אמרה לה דבר. אבל יחד עם זה לא שכחה את בקשתה המוזרה לפני התאונה, שא-להים יראה סוף סוף את עצמו, והיא ידעה בוודאות שיש קשר בין הדברים. גם ידעה שזה מחייב, אבל עוד לא אזרה אומץ לשנות את אורח חייה, כמו להשליך את כל זוגות המכנסיים שהיו נוחים לה כל כך.
הזמן נקף. כאבי הראש המשיכו ללוותה. הבלבולים בזמנים ובמרחב היו מבהילים אותה כל פעם מחדש. לא הצליחה להירדם בלילות, ומשנרדמה, היתה מתעוררת ונרדמת שוב בחוסר מנוחה.
הבדיקות שעשתה לא העלו דבר. כבר מזמן היתה צריכה להחלים מן התאונה. קבעה תור לרופא נוירולוג, מומחה. ציפתה בכיליון עיניים להגיע אליו, שהוא בעצם האפשרות האחרונה להוציא אותה מהמצב הבלתי נסבל הזה. כשהגיעה נכנסה אליו מיד. למזלה לא היה תור. הוא פתח את התיק שלה עבר עליו ביעף. נראה שהוא מבין ומומחה אמיתי כי נראה בוטח מאד בעצמו, ובלי היסוס החל לרשום לה - מרשם לכאבי ראש, מרשם להירדם בקלות בלילות, מרשם נגד דיכאון, מרשם... לחיים שלה. יצאה מבית מרקחת ובידה שקית ניילון עמוסת מתכוני בריאות. כאן בשקית נותרו כל תקוותיה.
עכשיו, כדי לרוות את צמאונה, לבלוע את הכדורים, וכדי להבריא את עצמה היתה זקוקה רק למים, רק מים...
עוד היא רצה בצאתה מבית המרקחת, ביום חמסין, לבושה בהתאם, נעמד לפתע מולה בחור צעיר עם זקן מכסיף, מביט לא מביט בה בעיניו הירוקות ואומר לה, ממש בזו הלשון: גברת, תזרקי את כל התרופות האלו לפח!
סליחה?! לרגע היתה בהלם מוחלט, כמעט הפטירה "חוצפן..." והמשיכה. אבל ננעצה במקום, הישירה אליו מבט ושאלה אותו, מה אתה יודע ואיך, הרי איש לא היה אתי אצל הרופא, ולאיש לא סיפרתי...
"אני יודע" אמר, כשמבטו חולף עליה כאילו היא אוויר. והיא האמינה לו. רק ביקשה שיגיד לה מי הוא. "תלמיד של הרב שרעבי, את יכולה ללכת אליו, אינך זקוקה לתרופות האלו יותר..." אמר ונעלם בתוך העוברים ושבים. היא עמדה במקומה דקות ארוכות והמשיכה לבהות כשהמחשבות מתרוצצות בראשה בלי הרף ותמהות על מה שקרה זה עתה, ומה זה אומר לה, ומה תעשה עכשיו. ולפתע ידעה בוודאות שזה לה אות משמים, שהיא ביקשה והקב"ה מושיט לה את ידו מלמעלה כאילו מבקש, תאחזי בי גם את, והיא... אוחזת בשקית התרופות שלה. התקדמה לעבר הפח הציבורי בצד המדרכה והשליכה את השקית בלי שום מחשבה נוספת. בו ברגע ידעה מה תעשה. תתחיל לקיים מצוות. נקלעה למצב שהוא מעבר לבחירה החופשית שלה. השאלות המטרידות נעלמו כלא היו, לא היה להן מקום כי עכשיו זה ברור לה. הרגישה שזו חובתה מעל לכל ספק, הרגישה כפויה מכל מה שסבב אותה, אבל מעבר לזה הרגישה שבזה, בדיוק בזה, היא רוצה בכל מאודה. כפייה רצונית. כל ההשתלשלות הזאת מאותו זיק של מחשבה, היה מחויב המציאות, מנוהל בחוכמה אלהית שרק עכשיו חשה אותה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. מאותו רגע ואילך, האמינה, והספק נעלם בדרך הקשה, אולי בדרך שהיא הזמינה אותה.
במשך השבועות הבאים, לקחה על עצמה עוד ועוד מצוות. בתענוג עצום הסתובבה עם "קיצור שולחן ערוך" ביד, כשכל מצוה מגבירה את אחיזתה ביד האינסופית הזאת המענגת ומחממת אותה כל כך. עכשיו היא בוחרת. חופש בחירה.
ביקשה להודות לבחור שפגשה וחולל את המפנה הדרמטי הזה בחייה, שבזכותו החלימה מכל תחלואיה, חיפשה אותו בכל מקום אפשרי, אבל איש לא הכירו, גם לא מן הלומדים ומהמקורבים אל הרב שרעבי.
בתוככי לבה לא הופתעה.
