אריק צלע פנימה. נורית נרדמה על הספה, ומזווית עינו הנפוחה ראה שולחן ערוך לשניים. היא חיכתה לו. הכאב בבטן מנע ממנו לחשוב על משהו הגיוני, אז הוא חמק למקלחת. דקה ארוכה עמד מתחת לזרם המים, שוטף מעצמו את הזיעה, את הכאב... את התסכול. שלח יד לכיוון בקבוק השמפו, אך זה החליק ונפל, משמיע קול פצפוץ מעצבן. לא עברה חצי דקה ודלת המקלחת נפתחה, נורית עמדה בפתח. הוא ציפה לראות אותה כועסת על ששוב איחר, זועמת על שהשאיר אחריו ליכלוך ובגדים מסריחים.
ציפה לראות קור ואטימות בעיניה, והאמת שלא עלה לו שום תירוץ בראש, כדי להסביר.
ודווקא הדאגה העצומה בעיניה, הכאב והחמלה הם שהצליחו לגרום לו תחושת אשם. ליבו התכווץ בתוכו, וכאב חד כמעט קיפל אותו לשניים. הוא היה מסתדר עם צעקות, עם האשמות וכעס. היה מבין ומקבל אילו היתה מתעלמת ממנו, ומבקשת שיצא מהדירה ומחייה. אבל נורית התקרבה אליו אל תוך המקלחת, דמעות הציפו את עיניה, וחיבקה אותו חזק. "אאוץ'...!" נאנח. הצלעות כאבו לו, הבטן התערבלה לו, הראש פעם כאילו היה ישות בפני עצמו, העיניים שלו דמעו בטירוף, והוא הרגיש חרא במלוא מובן המילה.
ונורית לא אמרה מילה, הרפתה מאחיזתה החזקה, וליטפה את גבו בעדינות, נושקת לכתפו ברכות, וגופה רועד בבכי חנוק וחסר מעצורים. עצם את עיניו והניח את סנטרו בראשה, המים הכאיבו לו על העור החבול, אבל בכייה חסר האונים של נורית הכאיב לו יותר, הרס אותו מבפנים. חתך בו ללא רחמים. "אני מצטער, נשמה שלי!!" וכבר לא יכל להבדיל בין הדמעות שירדו מעיניו, האם היו אלה של צער, או שהן ירדו בגלל משהו פיזיולוגי שבו הגוף מגן על עצמו ומנסה לפצות על הפציעה והכאב. "אל תבכי, אני מצטער.."
ידיה ליטפו את צווארו, את פניו. וזרם המים במקלחת נראה לפתע כמחיצה שהפרידה בינהם. אריק ראה בעיניה כאב מסוג שלא הצליח כל כך לקרוא, אולי בגלל הסחרחורת שלא הניחה לו מאז נכנס הביתה. "נורית..."
"ששש..." לחשה, הניחה אצבע בשפתיו החבולות, ואז נישקה אותו בעדינות עד אין קץ.
***
הוא ישן עד הצהרים, וכשקם הרגיש כמו סמרטוט, מותש וכואב. נורית הגישה לו כוס ענקית של מיץ תפוזים וקוביות קרח. הוא לגם בהכרת תודה את המיץ, והתחמק ממבטה. בשקט התיישבה מולו.
"צריך לחשוב מה עושים." אמרה לו.
מופתע הרים אליה את מבטו, לא 'קח את הדברים שלך, ותסתלק לי מהחיים!' פשוט 'צריך לחשוב!' אהבה מטורפת הציפה אותו, מן תחושה חזקה שאם תבקש ממנו שילך, הוא פשוט יתפרק. "אני כל כך אוהב אותך, נורית." אמר, והמחשבה שיאבד אותה הבהילה אותו יותר מכל דבר אחר.
נורית חייכה חיוך קטן ומתוק, שהפך לו את הבטן באושר עילאי. בשנייה הזו הרגיש שיכל להבטיח את כל ההבטחות שבעולם, להישבע שיותר לא יתקרב להימורים וקלפים. שיחזור למוטב, וימחק את כל ה'עסקים' הלא כשרים. בשנייה הזו היה מוכן למות למענה.
ליטפה בעדינות את השריטה העמוקה מעל עינו, ואמרה בתקיפות, "אבל אני מזהירה אותך, שאהרוג אותך במו ידי אם תתקרב שוב לקלף אחד מסכן..."
הוא לא שאל את עצמו איך ידעה. היא ידעה! היו לה חושים חייתיים, לוחמנית ותוקפנית, היה בגוף הקטן הזה שחיבק בלילה כוח בלתי מוסבר, נחישות ואהבה אינסופית, לפעמים חשב שהיא חזקה ממנו בכל מה שקשור לשליטה עצמית ויציבות, והוא כמו שמוק לא העריך אותה. "אני רוצה להבטיח לך..." הרים יד כמו נשבע בבית משפט.
"אתה לא רק "רוצה", שומע?" אמרה בקשיחות. "אתה מתחייב!!"
אריק ניסה לחייך, אבל השפה הנפוחה כאבה לו בטירוף שהעווית בשפתיו נראתה דבילית לגמרי. נורית אחזה בכף ידו והניחה אותה על בטנה. "אני רוצה שהיא תכיר את אבא שלה..."
