אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד. הייתי מחבק אותה, ולא מניח לה. "אתה לא יכול להיות איתי בו זמנית בשני מקומות." היתה צוחקת אליי באושר כששכבנו במיטה. ואני הייתי מניח אצבע ברקתה, ולוחש בקול נמוך. "פה!!" מביט לעיניה היפות. "אני פה בראש שלך, אבל אני גם בתוכך... את מבינה?" הייתי מנשק אותה וחודר אליה לאט כדי להעצים את הרגע, כדי שתבין את כוונתי. והיא היתה עוצמת עיניה, לוחשת בלי להביט בי. "איך אתה יודע שאתה בראש שלי?" מרגיש אותה מתהדקת עלי ונאנחת, לא בטוח אם מעצב, או מהנאה. "אני יודע,"הייתי מחזיר בבטחון. "אני פשוט יודע!" והיינו עושים אהבה כמו שרק ידענו לעשות. ואז כשהיתה מצטנפת בין זרועותיי בהתפנקות הייתי לוחש לה מילות אהבה, "בואי איתי. אני צריך אותך. בשני המקומות, אצלי בלב, ובין שני הזרועות האלה." וזה היה הרגע שבו היתה פורצת בצחוק בלתי נשלט, שככל שהיה פרוע, נשמע לי העצוב ביותר ביקום. היתה קמה מהמיטה ומתהלכת בעירום למקלחת, תוך כדי שהיא מפטירה לעברי, "אתה לא יכול לרצות אותי בשני המקומות, בו בזמן. זה בלתי אפשרי..." כשהיתה משאירה את דלת המקלחת פתוחה, ופותחת את הברז של המים הקרים, הייתי מחזיר לה מעוצבן על שהתייחסה לכל העניין בפיזור נפש טוטאלי. "בטח שאני יכול..!" קראתי לעברה. "תעזבי אותו, ותני לי הזדמנות!" קולה היה נבלע במים הזורמים, "זה לא ילך!" והייתי בטוח שהיא בוכה, ודמעותיה מתערבבים במים הקרים, כי הרי היכרתי את הקטנה הזו. "הוא לא יתן לי גט לעולם." היתה חוזרת פעם אחר פעם על המשפט שכל כך הרגיז אותי, כי אין דבר כזה 'לא יתן', אין דבר שלא יכול להסתדר עם עו"ד טוב. "בטח שיתן! ניקח עו"ד חזק..." ואז בדרך כלל היתה משתררת שתיקה, ורק המים הקולחים היו מתנפצים בקול גועש. לא ידעתי אז שיעל הקטנה, היתה מכריחה אותי בלי לרצות, לחשוב על מה שאמרתי, ולחטט בכל פינה במוח העקשן שלי למצוא פיתרון, המוח שלא ידע לקלוט את המילים 'אי אפשר' ו\או 'לא יתן'... פשוט לא ידע לקלוט.
יעל היתה יוצאת מהמקלחת, מתעטפת במגבת הכחולה שלי, אלוהים יודע כמה אהבתי לראות אותה מתעטפת במגבת הענקית שלי, ונראית בה קטנה ומתוקה כמו ילדה. רק שלא אהבתי לראות אותה עצובה כל כך. "הוא אמר שיתן לי גט רק כשאמות." עיניה התמלאו דמעות, ובאותה שנייה רציתי לבעוט בעצמי שהצלחתי להעציב אותה כל כך ודווקא אחרי האהבה המטורפת שעשינו עד לפני מספר דקות במיטה שעליה ישבנו עכשיו. כי כשהיתה בין זרועותיי, היתה שוכחת מהכל, ומתמסרת בגופה ובנפשה. אני מניח שזה מה שניסיתי כל הזמן להסביר לה, למה התכוונתי כשאמרתי 'בוחר להיות איתך בשני המקומות גם יחד.' יעל לא הבינה, או בחרה לא להבין. הכאב היה חזק מידיי, והיא בחרה להתעלם. לכן גם לא אמרה מעולם, 'אני אוהבת אותך.' ורק התענגה על המילים שאמרתי, בהנאה גלוייה. כאילו שאם לא תגיד את המילים, יכאב פחות. שנינו ידענו שזה לא נכון.
ישבתי על הספסל מול הרבנות הראשית, ולראשונה מזה זמן רב הייתי מאושר. דמיינתי את יעל מושיטה את כפות ידיה, והאיש, שעוד רגע קט כבר לא יהיה בעלה, קורע לידיה את שטר הכתובה, ואומר, 'מגורשת'. עישנתי סיגריה אחרי סיגריה, מבטיח לעצמי שאחרי שהכל יגמר אפסיק לעשן. יעל לא אהבה את ריח הניקוטין שהיה נדבק בבגדיה, הבטחתי לה שנזרוק יחד את החפיסה האחרונה לפח בטקס רב משמעות, ונתחיל בחגיגות של אחרי הגט. נסיתי להצחיק אותה, אבל היום הנכסף שחיכתה לו הגיע, וקולה היה מלא דאגה וחשש שלא הצלחתי להבין, הרי היום זה נגמר!! זהו!!!
"את מקבלת את הגט, וזהו... פיניטו! נגמר הכל, וזהו!" אמרתי לה הבוקר כשהתקשרה לומר לי שיצאה לדרך, האמת שלא ישנתי כל כך טוב, ולא זוכר מתי נרדמתי, אבל כששמעתי את קולה ניתרתי מהמיטה, והיית דרוך כל כך שלא שמתי לב לצליל קולה החורק, כאילו עמדה לבכות כל רגע, או לחילופין, בכתה ברגע זה ממש.
אבי, אני פוחדת!" אמרה לי.
"אין ממה..." עניתי. ושיט!! למה לא הייתי בטוח?! "חיכינו כל כך הרבה זמן, עוד כמה שעות לא ישנו את העובדה שזה באמת נגמר היום. ותזכרי, שאני אוהב אותך." שתקתי, לא ידעתי מה לומר כדי לחזק אותה, הרגשתי מבולבל כמוה. "אוהב אותך!" חזרתי שוב, אולי כדי לחקוק את המילים בליבה, אולי כדי לעודד אותה.
עברה שעה מאז נכנסה פנימה, ידעתי שאני איתה ברגע זה, כאן- מחכה לחבק אותה חזק כשתצא. ושם – עמוק במחשבותיה, יודעת שאני איתה בכל דקה.
"אני לא מאמינה שזה קורה היום!" אמרה לי בטלפון הבוקר. "רוזן יהיה איתי היום. ביקשתי כי אני חוששת." רוזן, העו"ד שלה. האיש שנלחם איתה על הגט. חשבתי, שאם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד, אבל התנחמתי שלפחות עו"ד רוזן היה איתה במקומי. מהי הקרבה קטנה וחסרת משמעות, לעומת אושר גדול שעומד בפתח?
דחפתי בכוח לירכתי מוחי את החשש שיעל הצליחה להדביק אותי בו, וחיכיתי. לקחתי את הסגריה האחרונה בחפיסה, ועישנתי אותה כמו נדון למוות, מתענג על כל שאיפה ונשיפה. והדקות עברו לאיטן, דקה אחר דקה.
בשעה אחת עשרה בדיוק היא יצאה, ציפיתי שתרוץ אליי באושר, שתצרח 'אני חופשייה', שתראה סימן אחד קטן של אושר שסוף סוף הכל נגמר. קמתי מהספסל, ונזפתי בעצמי על שחשבתי כך, כל המעמד הזה לא נעים בכלל, אז איזה זכות יש לי לבקש ממנה לקפץ בקריאות שמחה ממש עכשיו. זה יגיע, כשנעכל את זה שנינו... אני בטוח.
יעל הרימה אלי את עיניה, מבטנו הצטלבו, למרות שלא יכולתי לקרוא את עיניה ממרחק כזה, קיוויתי שהיא בסדר. השתוקקתי לחבק אותה חזק, ולנחם את כאבה.
היא חייכה. חייכתי אחריה, כן! הכל בסדר!! התעודדתי, וכבר חשבתי על מסעדה טובה, עם יין טוב, כדי לחגוג את היום הראשון אחרי חמש שנים של סבל שבאו לסיומם.
עמדתי נטוע במקומי, מתרגש בדיוק כמוה, משתוקק לנשום אותה בלי שתפחד יותר. משתוקק להתיך אותה אליי באהבה שלא ידעתי מתי התעצמה בלי שהבנתי.
יעל ירדה מהמדרכה, והחלה לחצות את הכביש, בשבריר שנייה קלטתי ג'יפ שחור, מגיח מאחורי הסיבוב... שבריר שנייה שלא נקלטה לי בראש, וצרחתי, "יעל, לאאא!!!"
רצתי אליה כמו משוגע, ובהלה מטורפת חנקה את גרוני, מבין שהאישה שנפלה כרגע על הכביש היא יעל שלי. משפט מטופש עבר לי בראש, 'הוא יתן לי גט רק כשאמות.'
אבל, היא מתה אחרי שקיבלה גט חשבתי כשנפלתי על גופתה הדוממת, חיבקתי אותה אליי ופרצתי בבכי.
