פרק 21 "סגירת מעגלים"
עדן המתינה בסבלנות. היא ידעה ששתי חטטניות עומדות להגיע, כנראה עיתונאיות. היא היתה חייבת הרבה לעידו, ששלח אל סוכנות הנסיעות שלה לקוחות רבים, ושכנע רבים לא לתבוע בימים של שביתות בנמל התעופה. לא היה כמו עידו להחליק דברים, מצד שני החלקלקות שלו היתה הדבר הדוחה ביותר שיכולה היתה עדן לתאר לעצמה. הוא הזכיר לה עכבר לבן. גרוע מכך, לפעמים דימתה אותו לתיקן לוחש. גם תיקן, גם ראש גולגולת וגם לא מפסיק לקשקש. יש להניח שהוא השכיב שתי עיתונאיות עצלניות צעירות שחיפשו סיפור, והוא עזר להן בתמורה לשירותיהן. הקבס עלה בה. היא לא תצליח להתחמק מזה.
יוסי ישן עדיין, נראה היה שהוא נפל לתרדמת. ג'ינג'י עדיין התהלך מסביב ליוסי, מנסה לתרגם לעצמו את השינה שנפלה עליו חוכך בדעתו אם להעבירו לבית חולים או להמתין. כבר כמה ימים שהוא מגיע מדי בוקר לביתה של עדן, בודק, חוזר ובודק, ויוסי ישן. הוא הזמין כבר רופאים נוספים, חלקם אמרו להפנותו מיידית לבית חולים, חלקם נתנו לו תרופות התעוררות, והוא הגיב היטב, רק נרדם מהר חזרה. פעולתו של נמנומי הפעם היתה חזקה מתמיד. בניית האישיות החזקה יותר לקחה יותר זמן ממה שתכנן, זה עבר את שבע השעות שהקציב לעצמו, ונראה יותר כמו שבעה ימים. בפעולת מחשב מאוד מדוקדקת וסיזיפית מחק וצירף נמנומי אלמנטים לנפשו של יוסי, בדק ובחן, כמו מתכנת מחשבים. כמו ביל גייטס ותכנת חלונות. ג'ינג'י חש מובס מול יוסי.
ואז הגיעו השתיים. ג'ינג'י הכיר מיד את אפרת. הוא הביט בה ובעדן ותחושת התבוסה התחדדה אצלו. לעולם לא יוכל למחוק את השטות שעשה. הרגע חלף. הוא חלף למעשה כבר לפני שנים, אבל לג'ינג'י לקח זמן רב להבין זאת. אפרת לא הבינה לרגע מה מעשהו של ג'ינג'י, אותו גורם לפרידתה מעדן, בביתה של החברה. אם סלחה לו, ודאי תסלח גם לה.
עדן יצאה מהמטבח מנגבת ידיים במגבת מטבח קטנה. כשראתה את אפרת נעמדה במקומה. "יש כאן איזשהו גלגל של זמן שלא ידעתי על קיומו?" שאלה בקול רם. מה את עושה כאן?" המשיכה ושאלה. "אני?" ענתה אפרת, "מה הוא עושה כאן?" "הזמנתי אותו לטפל בצמח שנרדם לי בסלון" הסבירה עדן, אבל אין לי עניין בו, את יכולה לקחת אותו גם מול העיניים שלי, לא צריך להסתתר יותר". אפרת השפילה מבט. "סליחה" אמרה, "אבל כמה זמן תחזיקי את זה נגדי, מעולם לא היה לי עניין בו, מעולם לא קרה בינינו כלום, רק ישנתי אצלו. אבל לא תאמיני לי". "זה לא חשוב" אמרה עדן. את רוצה לשמוע על הצמח? או להמשיך ולטחון את העבר?"
"אני רוצה להחזיר את האמון שלך בי, ולחזור להיות חברה" אמרה אפרת. "באתי כי הרגשתי שזה יחזיר לי אותך" הוסיפה. " ודרך אגב, זו לוריין, היא העיתונאית. היא חברה של יוסי שנעלם". לוריין עמדה מול יוסי הישן. היא היתה חרשת לחלוטין למה שקרה סביבה. יוסי היה הדבר היחיד שעניין אותה באותו רגע. "איך הוא הגיע למצב הזה?" שאלה את עדן, ברגע שהאוויר השתתק. "אין לי מושג" ענתה עדן. "מצאתי אותו בשלג, ומאז אני מנסה לעורר אותו. כנראה שהוא חווה פיצול אישיות ולאחריה הלם כלשהו. תכירי את ג'ינג'י, זה הרופא שמטפל בו מאז שמצאתי אותו". אמרה.
לוריין הביטה אל ג'ינג'י, וידעה מיד. הוא יכנס אל חייה וישנה אותם לחלוטין. איתו תוכל לבנות חיים משותפים. הידיעה היתה משותפת. ג'ינג'י הבין זאת מהמבט הראשון גם כן. כזה הוא, איש של אהבה ממבט ראשון. אבל זה לא היה הזמן או המקום לכך. היו אהבות עבר, היה יוסי החולה. לוריין סיפרה את סיפורו של יוסי ככל שידעה. "אז קוראים לו יוסי" מלמלה עדן. "למה?" שאלה לוריין, "כי הוא קרא לעצמו בכל השמות האפשריים" ענה ג'ינג'י מנסה להתחמק ממבטה של לוריין.
"אני לוקחת אותו לבית חולים בתל אביב ומתקשרת להורים שלו" הודיעה לוריין. "למה המכונית שלו פרוצה?" שאלה?. אף אחד לא ענה. אף אחד לא ידע מה קרה שם.
לוריין ביקשה מאפרת וג'ינג'י לעזור לה לקחת אותו למכוניתה. "את לא לוקחת אותו לשום מקום" ענה הרופא האחראי המצוי בתוך גופו של ג'ינג'י. "לא בטוח שהוא ישרוד את הנסיעה" הסביר. אבל לוריין כבר התקשרה להוריו של יוסי.
קול זקן ענה מהצד השני. "אני לא זוכר יוסי" ענה הקול. מאחוריו נשמע קול נשי זקן לא פחות המתחנן, תן לי לדבר איתו, אבל הקול הזקן הגברי כבר ניתק את הטלפון.
"נו?" שאלה עדן את לוריין שהביטה בטלפון במבט המום. "אני לא יודעת מה לומר, הם ניתקו את הטלפון, כאילו לא מעניין אותם". עדן הביטה באפרת. סיפורים מעין אלה היו מוכרים לה ולאנשים בסביבתה. "עוד הורים מאוכזבים" אמרה וחיוך קל הסתמן בזוית פיה של אפרת.
אלא שהורים הם הורים, וכעבור פחות מדקה נשמע צלצול. זו היתה אמו של יוסי שדרשה לדעת מה עם יוסי. לוריין הסבירה את מה שרואות עיניה. בעבר השני נשמע קול בכי המתחנן, "תטפלי בו היטב" ושוב נתקה השיחה.
"איזה הורים, הכל דרמטי ואיום. אין גרם של פרקטיות" אמרה לוריין. "כן" נזכרה עדן. "אימה ודרמה, זו אחת הדמויות שהיו שם".
ג'ינג'י מצא לנכון לנסות ולראות שוב אם יוכל להשיב את ערנותו של יוסי. הוא עשה זאת בצמוד מאוד ללוריין. עדן הביטה אל אפרת. ביניהן כבר ידעו השתיים לאן הקשר הזה יימשך. "אז רק ישנת אצלו" אמרה עדן לאפרת. "בערך" חייכה אפרת. "רק ישנת או גם ישנת?" שאלה עדן ומייד הוסיפה "זה לא באמת חשוב, אז הוא כבר יצר לו צי של עדניות לא?" "כן" השיבה אפרת ועיניה נדדו ליוסי.
בגזרה היוסית, החל שינוי. "תראי, הוא זז" העירה אפרת. עדן התחרחקה, הספיק לה שכולם סביב יוסי, היא לא חשה צורך לנכוח שם בעצמה.
ג'ינג'י ולוריין החזיקו את ידיו. לוריין גחנה אל יוסי ולחשה: "תתעורר כבר עצלן. כמה זמן ישנים, אנחנו פה מתים מדאגה". קולה המוכר חדר אל חוסר הכרתו, והוא החל למלמל.
אף אחד לא הצליח להבין מה שהוא מנסה לומר, אבל בתוך נפשו, יוסי כבר היה יחידה אחת. הוא נפרד מצילה והבטיח לחפש אותה בעולם האמיתי. לוריין ביקשה ממנו לעשות זאת כבר מזמן. ואז חבטה ההכרה אל תוך ראשו.
יוסי פקח עיניו. המראה הראשון שראה היה את עדן וידיה נתונות בידיה של אפרת.
"שלום" פנה אל עדן. "תודה". עדן חייכה.
ג'ינג'י מאושר שאל את יוסי: "איך קוראים לך?" "יוסי" ענה יוסי בחיוך כשהוא אינו מסיר את עיניו מעדן.
"תכיר את החברה שלי, אפרת" אפרת חייכה לעברו ונשקה על לחייה של עדן. "בואי נתחיל שוב ביחד" ביקשה מעדן. "תשארי איתי" הזמינה עדן. ג'ינג'י חייך. הוא ידע שמה שקרה בינו לבין אפרת יישאר בחדר עם בוקיצ'ה לעולמי עד
ידו נדחפה לתוך ידה של לוריין. יוסי היה ער לגל הנגלה לעיניו.
"תתקשר לאמא שלך, תגיד לה שהכל בסדר" ביקשה לוריין. "זה יכול לחכות" הרגיע ג'ינג'י. מאוחר יותר, יתקשר ויתפייס עם הוריו. הפיוס בעתיד יהיה חלק נכבד מחייו.
"את חיה" חייך יוסי אל לוריין. "הייתי בטוח שאת בדרך לתלות את עצמך". "כמעט שעשיתי את זה" השיבה לוריין. "אבל ברגע האחרון קיבלתי את העבודה שלך". ג'ינג'י לחץ את ידה. הוא לא יתן לה ליפול משום עמוד תלייה. הוא זקוק לה כשם שהיא זקוקה לו.
"יש לי משהו להראות לך" אמרה לוריין והושיטה אליו את הכתבה האחרונה שהתפרסמה. "זאת צילה, וכשתרצה תוכל לקבל ממני את הטלפון שלה". אמרה.
לאט לאט,התרומם יוסי ממשכבו, "יש לי משהו חשוב לעשות" אמר והביט מבט מלא משמעות אל לוריין. תעזרי לי להגיע הביתה?
פרק 22 - אפילוג
יוסי התיישב על האסלה. "צריך לתקן את הניאגרה לפני שאני עוזב" חשב לעצמו. דלי של מים המתין לידו. אי אפשר להוריד מים בניאגרה נמסה. לראשונה מזה שנים הוא תכנן משהו לפני שעשה, גם אם זה רק חרבון. לולא יצא למשא, ידע, היה נזכר בכך רק לאחר מכן. "טוב שיצאתי" צחק על עצמו. ציניקן צחק איתו. הם שוחחו במחשבה של אדם אחד. סופסוף חש משוחרר, בביתו הפרטי, לשבת ולהתרוקן. בלי לחשוש מהריח שיישאר אחריו, בלי לחשוש מהרעשים שמשמיעה בטנו המתהפכת ברגע של התחלה חדשה. כל גופו התאמץ, הפרשותיו נדמו בעיניו כמו הפרשות האני הישן שלו. הוא התאמץ מאוד וחש התרוממות רוח.
"לפעמים ישיבה בשירותים מביאה עמה חוויה טראנסצנדנטלית מוחלטת" חשב לעצמו, "מכל דבר אפשר ללמוד" הסביר לעצמו "אפילו מדרך הפרשת הגוף את הפסולת של עצמו". נפשו של יוסי הפרישה את הפסולת במהלך המסע החולף, ונמנומי שהתערסל חזרה כמו רוח היצירה החולפת בנפשו, חבר אל הציניקן שבו, ויצא להם שיר הלל לחרבון.
"הסירחון הנפשי
השתחרר לי מהתחת
בצליל פכפוך מימי
בנוסח פנג שוואיי
למה להיות בוטה ומגעיל
אם אפשר פשוט להוריד את המים.
הצליל ההוליסטי של זרימת המים
מגביר את היציאה ההוליסטית
מחור התחת ההוליסטי
אל חור השירותים ההוליסטי
ואל הים הגלובאלי.
הוום"
יוסי התענג על השיר והצטחקק בינו לבינו. "חבל שאין לי כלי כתיבה" חשב לרגע, ואז נזכר שיש לו. יש לו בכיס ערכת כתיבה לכל רגע נתון. "איזה מזל שיצאתי" חשב שוב.
"כמה סמלי שהניאגרה התמסמסה" צחק. "אולי אפשר לקדם עם זה מכירות של מוצרי סניטריה או אפילו אימון לצמיחה אישית". שוב גיחך בינו לבינו.
היום שעבר היה עוד אחד מימי החורף הנקיים כקריסטל. אויר קר עם שמש עדינה. רוח מקפיאה עם בהירות וראות הכי לרחוק שרק אפשר. גם יוסי יכול לראות לעתיד.
מחר יודיע על עזיבתו את הדירה. עם הכסף שעשה כמגלה, הוא עובר לדירת לופט באחד המגדלים החדשים. אולי ברמת אביב, אולי במרכז תל אביב, אולי אפילו מחוץ לעיר החטאים.
הפרויקט הבא שלו יהיה למצוא את צילה.
שוב התאמץ והתרוקן.
הוא נהג לשבת על האסלה עירום כביום היוולדו והבגדים זרוקים על הרצפה לידו. המאמץ והרעד הקל נעמו לו. פעם אמר לו מיכל, ידידה של טיולים לנגב, שלפעמים היציאות הכי גרוטסקיות של הגוף גורמות את העונג הכי גדול. כך הוא חש בדיוק ברגע זה.
אותו רגע נשמע צלצול בדלת.
"תמתין" צרח מן השירותים. הוא לא יספיק להתקלח לפני פתיחת הדלת, אבל נכנס לדוש ושטף עצמו קלות. מבעד לדלת הממתין יכול היה לזהות צלילי מים ברורים.
יוסי פתח את הדלת וקפא על מקומו. מהצד השני לא היה בעל הבית אדום פנים וזעוף, כי אם צילה. בידה תינוק, מאחוריה מסתתרים שני ילדים. ילד מאחורי כל רגל.
יוסי קפא. צילה היתה הראשונה לשבור את התדהמה.
"אפשר להיכנס?" שאלה.
יוסי הכניס אותה שוב אל חייו. הפעם, כדי להישאר בהם.
מהעבר השני של כביש אחד פגש ג'ינג'י בלוריין. "זו היתה אהבה ממבט ראשון" אמר מאוחר יותר לעדן. "ג'ינג'י זה אופי" תחשוב עדן, "הוא כבר לא ישתנה" תאמר אפרת. השתיים החליטו לעבור ולנסות מערכת יחסים ביניהן מסוג אחר. להעביר את הידידות לזוגיות של אהבה. ברטו יהיה מאושר.
"אני רוצה לצאת ולמצוא את הדמות החבויה בי" אמרה עדן לאפרת. "אני יוצאת למדבר, לעין גדי. "מה עם סיני?" שאלה אפרת וחייכה חיוך מסגיר. |אם כבר לעבור את הגבול אז פטרה עדיפה לא?" אמרה עדן.
"נראה לי שמבחינתך אפילו עזה עדיפה" שתיהן צחקו והתחבקו. עדן תיסע רגע לפני שתלך לפגוש את הרוחניות בדמות מתקשרים ומעלים באוב. אפרת תמתין לה ותמשיך לנהל את בית המחסה ואת ברטו. "ומה עם סוכנות הנסיעות?" שאלה אפרת. "יש לי מספיק ימי חופשה" חייכה עדן.
בתוכה ראתה כיצד ניהלו הדמויות את יוסי, וכיצד היא מאבדת את זהותה. המסע שלו נמהל במסע שלה. לעולם תהיה אסירת תודה לו.
מילים שהתרוצצו בחלל החדר נתקלו בקירות ונשברו חזרה. לראשונה בפאתי ירושלים נשמע רחש של גלים. כמו כונכיה שנפתחת ואת הצלילים שמיעה ממנה והלאה ולא אוספת מן החוץ פנימה. החדר פתח את צלילי התנועה החיובית אל האזור כולו.
עדן ואפרת התיישבו זו לצד זו בכניסה לביתן המשותף בפאתי ירושלים, והאזינו לצלילים. ברטו ישב ביניהן. "את שומעת את הים?" שאלה עדן. אפרת שמעה, וליטפה את ברטו. "אני אוהבת את האף הקר של הכלבים. הוא כמו מזגן", חייכה לעברה. הן מצאו זו את זו בין כל החבטות של החיים, וכעת הן לא רוצות דבר ביניהן. לא ילדים, לא משימות. רק לחיות.
למחרת יצאה עדן לעין גדי.
"הקשיבי" אמר יוסי לצילה. מדירתם החדשה בפרוורי ת"א. "את שומעת את הים? צילה שמעה. הם תמיד דיברו בקול אחד. הוריה שתמיד צידדו ביוני, קראו את הסיפור בעיתון וכשהבינו שמדובר בבתם, ציידו את הזוג החדש בכל שדרוש כדי להגן על עצמם. גם ללא ידיעת הזוג הטרי. סופסוף האהבה שלהם קיבלה הכרה גם של ההורים.
כשבעלה יחפש אותה, הוא יהיה מוכן לקראתו. הוא והמאבטח הנסתר.
הסיפור של העשיר המכה, המשפחה ההרוסה וליל האולרים כבר נכתב על המקלדת ופורסם אצל לוריין.
יוסי התיישב לכתוב. הוא היה פרסומאי מצליח, אבל היצירה בערה בו. הוא אסף את צלילי הים מחלל הלופט המסודר, חייך אל צילה ונכנס לשירותים כדי לכתוב. "אם האלוהות היא היצירה, אז יש בימן האלוהות. בראתי עולם בשבעה ימים והחרבתי אותו בשבעים,וזהו סיפורי: אני יוסי.
