הדסים

א

משעבר ר' אברהם וצרור הדסים ריחני ורטוב בידו, סימן היה לנו, עומדת לה לפרוח שבת נוספת.

ברגיל, מנסים לקראת שעה זו לקרוא בכוכבים שלושה, אות וסימן לתום השבת.

אך לנו, ר' אברהם אות היה.

זאת לדעת, מנהג היה לו שנים הרבה עד שנסתלק מן העולם,לצאת מביתו בקצה השכונה במוצאי השבת, עם דמדומים, לתפילה ובידו אגודת הדסים –

ולא סתם הדסים היו הללו.

במו ידיו המיובלות היה קוטפם, בוחר, בוחן ומייחד, אחד לאחד וצוררם לאגודה.

עוטף היה אותם מיום שישי בטרם השבת במטלית לבנה רטובה שנתייחדה לכך, לשומרם רעננים ולא היה מסיר המטלית עדי יציאתו לבית הכנסת במוצאי השבת.

חולף היה ר' אברהם על פנינו, חבורת נערים רווי שחוק וקצרי רוח לצאת השבת ולרשות להבעיר אש במושבותינו ושאר מעשים של חולין –

בל ישמעו ובל יראו בשבת בשכונה.

כבד היה הילוכו של ר' אברהם, גוו שחוח מעבודת בנין מיגעת, רבת שנים, פניו חרושי קמטים ושלא כנוהג שבעי שנים אחרים בשכונה מעולם לא נזף ולא הטיף, בת שחוק תדירה משוכה היתה על פניו וברכה בפיו.

במוצאי השבת, עת חלף בדרכו לבית הכנסת נותן היה לנו אחד לאחד ענף הדס מבושם ורטוב לברכה – בלשונו: "בורא עשה בשמים".

חביב היה עלינו הנערים, לא מאיץ ולא חופז, לא מדרבן לתפילה ממנה התחמקנו תדיר בצאת השבת ולא משים עצמו עומד עלינו בשער בת רבים, כאותם אחרים כבדי סבר אשר תפילתם – מקנתם.

ביום שישי אחד, בצהרים, בחורף רשע וקר ואנו כבר בוגרים נלקח ר' אברהם מהשכונה וחדלו ההדסים.

ב

שנים אחר, משבניתי את ביתי, ראש וראשון, הדסים שתלתי.

שיחים לתפארת, משובחים, ממיטב המשתלה.

טפחתי את שתיליי ורוממתי ובתרועה לאבי הודעתי, הדסים שותל אני, לבית הכנסת תביאם, תחת רעך אברהם.

ג

צמחו ההדסים, שיחים משמחי נפש, עז ריחם, צבעם ירוק עד - למשל ולקנאה היו.

מיותמים הדסיי גם היום, חסר אני ולא זכיתי.

הקדים האלוהים ונטל את אבי לחיקו קראו אליו ואל רעו אברהם.

היום, נוטל אני מהדסיי מניחם במקום מנוחתו של אבי, מביט בשמים בצהרי יום ותוהה עדין לאות - לסימנים וכוכבים.

ועל אבי כמעין המתגבר רעו אברהם והשכונה, דלותי עדין מלהמשיך ולספר.

יצחק כהן - אור