אאוץ', מה זה הדבר הדוקרני הזה? אני חושבת לעצמי ומוציאה קוץ קטן מהאצבע. מאיפה הוא הגיע? אני זורקת אותו לכיוון האדמה ומקרבת את האצבע לעיני. נקודת דם אדומה קטנטנה הופיעה שם. הכנסתי את האצבע לפה, טועמת טעם מר ומוזר.
והוא מסתכל עלי ומגחך לעצמו. "רק את יכולה לחטוף קוץ ככה באמצע היום" מחייך. ואני כמו ילדה קטנה מנסה להתגונן, אבל הוא מקדים אותי ומתקרב אלי. "בובה, מה יש לך, אם תמשיכי להתחורר, לא ישאר לי ממך כלום..." הוא מחבק אותי, מקיף את מותניי בשתי ידיו. אני נשברת ומחייכת חיוך קטן. "אל תחשוב שאני סולחת לך על מה שאמרת קודם!" מסננת בשקט. הוא מנשק אותי.
"אתה אוהב אותי ממש?" אני שואלת אותו. הוא בוהה בכלב הלבן הקטן שמקפץ מולנו. יושבים על ספסל באמצע שומקום, רצינו לטייל קצת. הכלב מחובר לרצועה כחולה עם נקודות מוזרות. "ממש ממש" הוא עונה לבסוף.
"אתה לא אוהב אותי" אני אומרת. "נכון...".
"מה נכון?!" אני מתנפלת עליו.
"תשובות מטופשות לשאלות מטופשות...".
"אני חושב שאני רוצה כלב לבן כמו שראינו היום" הוא אומר שניה לפני שאנחנו נרדמים. אני לובשת טוניקה וורודה שהפכתי אותה לכותונת במשרה חלקית. הוא נשאר בבוקסר אפור. "למה דווקא כלב כזה?" אני מסתובבת אליו. הוא אוהב להירדם בכפית. נשכב על הגב. "הוא נראה כזה חינני". "חינני? ממתי אתה משתמש במילה הזו?" והוא מחייך חיוך קטן וחוזר לחבק אותי מאחורה.
"מחר נקנה לך כזה כלב" אני אומרת, והוא כבר ישן.
בבוקר אני מכינה ארוחת בוקר זריזה. מקפיצה טוסטים ומורחת חמאה מלוחה, חביתה שעשויה מכמה ביצים חופשיות, ירקות חתוכים עבה. הוא אוהב לשתות את הקפה שלו כמעט בלי חלב, ואני בדיוק ההיפך. הוא מתעורר, מנומנם כולו, משפשף את עיניו וזורק "בוקר טוב" לפני שנעלם לשירותים. אני מתקשרת ל"צער בעלי חיים" לברר אם יש להם כלבים לבנים במלאי. יש להם.
הוא הולך לעבודה, לבוש בחולצת לקוסט ירוקה כהה עם ג'ינס. מדביק לי נשיקה קטנה וטעימה ומבטיח שינסה לחזור כמה שיותר מוקדם. אני מפנה שתי צלחות לבנות מהשולחן ומארגנת את המטבח צ'יק צ'ק. אחר כך זורקת על עצמי שמלה "זרוקית" כמו שהוא קורא לשמלות שלי, ומחפשת את הכתובת של "צער בעלי חיים" הקרוב אלי ביותר. רושמת את הכתובת על דף תכלת ולוקחת את המפתחות של האוטו הקטן.
נביחות של כלבים גורמות לי לדמעות בעיניים. אבל הכלב הלבן, הקטן ההוא, שם בכלוב האחרון, פשוט זועק אלי. התקרבתי לשם, חוששת קצת. הוא לא היה דומה לכלב שראינו אתמול. הוא קטן יותר, כמעט גור, והפרווה שלו אמנם לבנה, אבל לא כל כך מטופחת. העיניים שלו עצובות, לא כמו של הכלב מאתמול, שהיה שוויצר. אני חייבת לעשות משהו בנדון.
חתמתי על טופס או שניים ולקחתי את הכלב בידיים, קטן מדי בשביל להתמודד עם מדרכות. בבית עשיתי לו אמבטית קצף מפנקת ושאלתי מה קרה להורים שלו. הוא ענה לי בנביחה חלשה ועיניו עצובות עדיין. כן, תיארתי לעצמי. ליטפתי אותו. ניגבתי אותו במגבת חומה וקצת ישנה שאמא התעקשה לתת לי כשעברתי לגור איתו. "מגבות תמיד טוב שיש הרבה". אמא תמיד צודקת. לאחר הניגוב היסודי שלי, הוא התנער והתיז עלי טיפות מים אחרונות בריח של נקה 7.
רציתי לקשור עליו פפיון אדום ולהניח אותו בתוך קופסת קרטון נוצצת, אבל הוא לא מתנה, הוא לא חפץ, הוא חמוד. נתתי לו לאכול אוכל של כלבים שקניתי במיוחד, ובינתיים צפיתי ב"דבר הגדול הבא" בערוץ שתיים. הכלב הלבן הרטיב אותי עם המים שהוא השפריץ לכל עבר, אז לבשתי טוניקה אחרת, הפעם לבנה. היא ארוכה מדי בשביל להיות חולצה, אך קצרה מדי בשביל להיות שמלה. לכן היא משמשת אחלה כותנת. הוא כל כך אוהב אותן. גם כשאני לובשת אותן עם משהו מתחת ויוצאת לטייל איתו בפארק. מכורבלת עם הכרבולית הצבעונית שהוא קנה לי ליומולדת, נרדמתי על הספה. הוא נכנס הביתה, מסתבר. ראה אותי ישנה, את הכלב אוכל בתיאבון את מה שנשאר בצלוחית.
הוא הרים את הכירבולית והזיז אותה. זו השמיכה הכי נעימה שיש, כל כך נעימה, שאני מסוגלת להתעורר כשאני מרגישה שלקחו לי אותה. "מה?" לחשתי מבולבלת, והוא הניח אצבע עדינה על שפתיי. "ששש.... מקסימה שלי.. לישון..". ואני התכרבלתי בתוך גופו, נרדמת תוך שניות ספורות, והוא מחבק אותי, צופה בכלב מתנמנם לו, ומניח עלי את הראש.
