הזימון לגט נקבע למחר.
אחרי חודשים של מתיחות ומריבות, על רכוש ומשמורת הבנות, הרגישה רחל עייפה ומותשת, חשה מעין נחמה על שהכל עומד להסתיים מחר. אחרי מקלחת בה עמדה שעה ארוכה מתחת למים והרגישה שהיא מנקה מתוכה את כל התסכול והכאב, ישבה על הכורסא הענקית וזיפזפה בשלט, מעבירה ערוצים בטלויזיה מבלי להתעכב עליהם באמת. אילן, האיש לו נשבעה אמונים, האיש שאמר שהוא לא יכול לחיות בלעדיה, הרגיש פתאום שנגמרה לו האהבה ואמר שהיא חונקת אותו. "זה לא קרה פתאום," אמר לה בשקט אופייני. "זה תהליך..." כן, תהליך. הרהרה עכשיו רחל, תהליך שבו חוו יחד חיים שלמים של התפתחות, בניית בית, הולדת שתי בנות וגידולן, וכאן, בדיוק עכשיו כשהן צריכות אותם יחד, החליט שנגמרה לו האהבה. "זו אישה אחרת?" שאלה אותו בערב אחד. "אין כרגע אישה בחיי, אני מרגיש חנוק. זה הכל." איזו תשובה לא מחייבת, חשבה עכשיו, נפגעת עד עמקי נשמתה. לא פעם חיטטה בתאים האפורים במוחה, מנסה להבין איפה, ואיך חנקה? "אין כאן אשמים, את לא מבינה?" אמר לה אילן כששאלה אותו על כך. "זה פשוט נגמר!"
פשוט ככה. נגמר! מרירות תקפה אותה והיא גירשה אותה מייד, קמה להכין לה קפה. אסור לה לחשוב עכשיו על כלום, מחר הכל מסתיים, ממחר היא אישה חופשייה. ממחר תסתכל על העולם בעיניים אופטימיות, היא צעירה, אין שום סיבה שבעולם שלא תפתח דף חדש.
צלצול טלפון קטע את מחשבותיה.
"אמא!!" קול מודאג, על גבול ההיסטריה.
"מאיה'לה," מצחה התקמט לשמע נימת קולה. "מה קרה, בובה?"
"אמא, תבואי מהר!" נשמעה מבוהלת. "דנה, היא רוצה להטביע את עצמה!!"
"מה?" ליבה צנח. "מ'זתומרת רוצה להטביע..." תמונות מבולבלות החלו רצות בראשה, היא דמיינה את הים הגדול, את הגלים... ואת דנה נטולת חיים נמשית מהמים.
"איפה את, בובה?!" שאלה. "איפה דנה...?!"
"טיילנו בים, ועלינו על שובר הגלים..." בכתה מאיה. "היא עומדת על הקצה... רוצה..."
רחל ניתקה את השיחה באמצע המשפט. מבוהלת ומדמיינת את כל הזוועות שחנקו את גרונה. את פניה החייכניות של דנה, אפורות ונטולות כל מבע. את גופה השברירי רפוי וחסר חיים. רק בת שש עשרה, וכבר מתה?
לא!!!!!!! חרדה תהומית חנקה את גרונה. אסור שזה יקרה. אסור שתאבד את דנה בקלות בלתי נסבלת כזאת. מונעת על ידי הפחד, לבשה ג'ינס וחולצה, משכה את מפתחות המכונית, ויצאה בריצה החוצה. מתפללת שלא תיכנס לפקק, ותגיע מאוחר מידיי. בשעה זו של הערב התנועה היתה ערה, והיא לא רצתה לחשוב על זה כלל.
הדרך לים, שבדרך כלל היתה במרחק נסיעה של עשרים דקות, אולי קצת פחות, נראתה ארוכה ואינסופית. פתאום כל הרמזורים שקיבלו את פניה היו אדומים. וכל דקה נמשכה בעצלתיים. "סע כבר...!!" הלמה בכוח על ההגה, כשניסתה להגביר את המהירות, ונהג איטי במיוחד נסע לפניה בפנייה לכיוון חוף הים. "דנה," מלמלה לעצמה בתפילה. "אל תעשי את זה... בבקשה." מבוהלת מכדי לחשוב בהגיון, ולראות את הדרך לים. "חכי לי, אהובה... חכי לי....אל תעשי זאת." דמעות זלגו על לחייה.
הים. כל כך אהבה את הים. והיא העבירה את אהבתה אל בנותיה. מאז היו ילדות קטנות. אילן הציע לה נישואין בים. על שובר הגלים, כרע ברך לעיני כל, והביט בעיניה באהבה. "אנחנו מתחתנים, נכון?" והיה לו את המבט הזה של עיני עגל, שהיא פשוט פרצה בצחוק בלתי נשלט. והוא, מבוהל מכדי לזוז כדי לא לקלקל את הרגע, בטוח שתשובתה שלילית, נשך את שפתו התחתונה וחיכה במתח לתשובתה. הכל היה מושלם! השמש האירה את קרניה האחרונות, עדיין מתלבטת אם לשקוע במצולות הים, או להישאר. שולחת אור כתמתם מלטף. הגלים התנפצו לחוף, מעיפים על פניה נתזים של מים מלוחים. כל כך מושלם, שנדמה שהעולם עצר מלכת, אפילו קולם של הילדים צווחים באושר ילדותי, נשמע מרוחק. רק היא ואילן, והיקום. והוא שואל אותה, אם הם מתחתנים. "כמובן שאנחנו מתחתנים." ענתה לו, וצחקה באושר כשהתבהרו פניו בחיוך מושך.
ועכשיו, היא נוסעת כמו מטורפת לים, שהתחיל את ההתחלה הכי מאושרת של חייה, ועכשיו – עומד לסיים אותם במחי גל.
התמונות התערבבו לה במוח כשרצה על שובר הגלים. מדמה לראות צוות החייאה מנסה בכל כוחו להחיות את דנה. והמון אנשים מתקהל מסביבם...
אבל קול גלי הים קידם אותה בשלווה, שחף בודד צווח. אבל לא יותר מזה. דנה! איפה היא? ומאיה...? ראשה נע, ומבטה סקר את שובר הגלים, ואת החוף. עולם כמנהגו נהג, ילדים רצו בחולות, אנשים רצו על החוף, זוג אוהבים שכבו על החול והתמזמזו. והשמש, עדיין מתלבטת אם לשקוע, או להישאר.
יתכן שאיחרה? הפחד שאחז בה התחלף עם היסטריה בלתי נשלטת. מה אם איחרה ומשו את גופתה, ועכשיו הם בדרך לאיזה בית חולים, מנסים לתפוס אותה בטלפון, שרק עכשיו גילתה ששכחה בבית על השולחן? זוג קשישים ישב על ספסל אבן, היא הביטה בהם, רוצה לשאול... אך קולה נאלם בכוח.
הדמעות טישטשו את ראייתה, נדמה לה שהיא מדמיינת או לא רואה טוב. אילן רץ אליה. "רחל!!" קרא בבהלה. "איפה היא, לקחו אותה...?" דאגה חרשה את מצחו, עיניו אדומות כאילו לא ישן לילה שלם, ועדיין ניסה להישאר עירני.
"אין..." גמגמה וקולה נשבר בבכי. היא רצתה לומר לו שאין כאן אף אחד, ושאין סימן קטן למה שכביכול התרחש. אבל לא הצליחה לומר מילה. להפתעתה התקרב אליה, וחיבק אותה. ודווקא הקירבה שלו הסעירה אותה, וגרמה לגופה להיטלטל בבכי היסטרי.
לפני שבע עשרה שנה, בדיוק כאן, הוא חיבק אותה. אבל מסיבה אחרת לגמרי. אז, היא הסכימה להצעת הנישואין שלו. היום הם מבכים את מותה של...
לא!! אסור לה לחשוב על כך. אסור... פשוט אסור!!!
"זוכרת..?" שאל לפתע.
היא הנהנה בקול משתנק. בוודאי שהיא זוכרת.
הטלפון הנייד שלו צלצל, והקפיץ אותה. לפתע זזה ממנו בחדות, כאילו רק עכשיו הבינה שהוא בעצם חיבק אותה, וניסה לנחם את כאבה.
"כן!!!" נבח אל הנייד. דממה. הוא הקשיב. פניו מחווירות.
עצם את עיניו, והשאיר אותן עצומות עוד דקה ארוכה.
לבסוף שאל ברכות. "איפה אתן...?" והקלה עצומה ניכרת בפניו. "טוב."
אילן ניתק. "זו היתה דנה. היא בריאה ושלמה." אמר לה, ודמעות של הקלה עצומה ובילבול מילאו את עיניה. "מאיה סיפרה לה שפיברקה התאבדות, כי האמינה שאם ניפגש בדיוק כאן, במקום בו..." ושתק, כי לא הצליח להשלים את המשפט. "אז, נחזור להיות יחד."
רחל ניגבה את דמעותיה בכף ידה, וניסתה להתאפס. לסלק את סחרחורת הבילבול, ואת הכעס, שמייד התפוגג. איך חשבה בכלל לכעוס על מאיה?
דקה ארוכה שתקו, גלי הים התנפצו בקול חרישי, והשמש החליטה בסופו של דבר להטביע את קרניה. אפלולית רכה התפרשה על העולם. אילן לחץ בכוח על גשר אפו, ועצם את עיניו. לבסוף הרים את ראשו ונעץ בה מבט שלא הצליחה לפרש.
"אז, מחר...?"
רחל הנהנה.
