ערב יומכיפור/ מוטי לקסמן
אני נע מחדרי למטבח, מהמטבח למרפסת וחוזר חלילה.
עוד מעט שוב יתחיל הכל.
"בואו לאכול" קוראת המאמע. אני וה"פעטער" נכנסים למטבח הצר ומתישבים ליד השולחן הקטן.
באוויר נישא ריחו העז של מרק העוף הטרי עם ה"לוקשען", המתובל בשום ובשמיר ובפטרוזיליה. גם אד כרעי העוף האפויים (זה שהוחג מעל לראש, לכפרה) עם תפוחי-אדמה מתאבך בחלל המטבח.
אוכלים לאט, כל אחד עם עצמו, רק רחש הלעיסה נשמע.
לפתן הפירות המתוק מוגש להשארת טעם מתוק בפה.
ערב יום כיפור.
הארוחה המפסקת הסתיימה, השולחן פונה, הכלים הודחו, הכיור נקי.
מאמע מדליקה את הנרות בפמוט הכסף הגבוה, מעלה את נרות הזכרון בגביעיהם, עוטה מטפחת משי שקופה על שער ראשה האפור, מרכיבה את משקפי הקריאה עם מסגרת הפלסטיק החומה, ופותתת את "צאינה וראינה" (ספר התחינות לנשים לימים הנוראים).
דף רודף דף, המלמול עולה ויורד ועולה שוב. והדמעות, שנוטפות בתחילה כיורֶה מהוסס –דמעה אחר דמע – גוברות לשטף של זרם גועש כמו ביום חורף סוער, מלוות באנחות כאב של לב קרוע (על מה שנטבח על-ידי הנאצי בפולניה, ולא ישוב לעולם).
והגוף כולו רוטט ורועד.
ומתוך הבוהו הזה פורצת תחינה, בקשה, זעקה "אלוהים שמור לי על מה שנשאר, אין לי משהו אחר..."
ואני יודע, ואני רועד.
אני עומד מאחוריה דומם כל אותה עת. למרות שאני יודע מה יבוא, בכל-זאת אני מתוח ומופתע מחדש.
המאמע סובבת על רגליה ועוטה אותי בזרועותיה ובגופה כאילו להגן עלי מפני העולם כולו.
אני ממש נטמע בתוך המאמע ולרגע אנו הופכים לישות אחת רוטטת, מתחננת בתפילה זכה ורועמת.
עיני מלאות בדמעות, לאט-לאט אני ניתק: "מאמע, מאוחר, צריך למהר לכלנדרי."
שוטפים פנים ויוצאים (מאמע, ה"פעטרער" ואני הילד הנרגש).
ומכל הסימטאות בעיירת העולים, בכפר הערבי הנטוש, ממהרים היהודים לבתי הכנסת שלהם (הטורקים, והתימנים, והפולנים והרומנים); כולם לבושים לבן, נעולים נעלי בד, מברכים זה את זה ב'גמר חתימה טובה'.
ה"שיל", מלא מפה לפה, והמאוורים נעים והזיעה ניגרת.
שני נשואי פנים עומדים משני צידי החזן וספרי התורה בידיהם.
תחושת יראה, הרגשת מתח.
אבל, כמו בכל שנה, נשמע לחשוש חרישי: "טלרובסקי נושא את הספרתורה? הגנב הזה? בושה, לתת בידיו את הספרתורה!?" ולא חשוב מי עומד ליד החזן (תמיד ימצאו 'יודעי' תכונותיו...).
החזן פותח ומצהיר: "בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין
להתפלל עם העברינים..."
כל הלחשושים פוסקים, והגברים עטויי הטליתות הגדולות ניצבים; והנשים נדחקות בעזרה שלהן להיות יותר קרובות לקיר הנמוך המפריד (כן, אני מזהה את ראשה של מאמע שלי)...
החזן פותח בקול עז: "כל נדרי..."
וכל הקהל מצטרף, בקולות זועקים הפורצים מגרונות חנוקים "ואסרי..."
ועוד פעם. ועוד פעם.
ואני, הילד שעוד מעט ימלאו לו שבע, בוחן בתמיהה את תנועת הנברשות הגדולות, ומחכה, אולי פוחד, שהנה הנה התקרה תבקע והאלוהים הזה שזועקים אליו, יראה במלוא אימתו...
התפילה נמשכת, וכמו שאר הילדים גם אני יוצא החוצה ומתרוצץ הנה והנה, משחק, ומידי פעם בוחן את השמים השחורים, אולי, שמא בכל-זאת...
התפילה מסתיימת.
הולכים הביתה. קבוצות-קבוצות, לאט. אין למה למהר.
על מה מדברים? ברור, על "ביצועי" החזן -
"נו, מוישה מלבסקי זה לא היה..."
"בלודג', אוהו, שם כלנדרי ממש הרעיד את הלבבות וגם את הקירות..."
"טוב, בכסף שיש לנו, גם זה חזן..."
"איפה בכלל אפשר למצוא היום חזן ממש, כמו שהיה פעם; הגרמני שרף את כולם..."
אני שומע ולא בדיוק מבין, מה הקשר בין כסף, קירות, חזן והמקום המפחיד והנורא ההוא שנקרא לודג'...
משפחות נפרדות זו מזו ב"גמר חתימה טובה" וב"שנה טובה ובריאה".
בבית רק אור הנרות מפנה מעט חשיכה; ואני משחק במרפסת עד נמנום.
אני חש שמאמע שלי מלטפת ונושקת את ראשי: "גמר חסימע טויבע, מיין קינד; אגוט און אגעזונט יאר", גמר חתימה טובה, ילד שלי; שנה טובה ובריאה.
ואז אני, כמעט ברחיפה, הולך לישון. דובי חבוק בידיי ומקל קטן מוחבא מתחת למיטה: "מה שבטוח בטוח, מי יודע מה עלולה החשיכה להביא..."
