07:05
כל בוקר, בשעה שבע וחמש דקות הוא נכנס לבית הקפה הקטן, מתיישב ליד השולחן שפונה אל הגינה ומזמין 'הפוך' בלי סוכר. ניחוח קינמון וחלב, דבש ותפוחים, עולה מתנורי האפייה, ניחוח עוגות טריות תוצרת עצמית שמונחות על הדלפק, עטופים נייר רך שקורצים לו, והוא מתלבט בין עוגת שוקולד עסיסית לבין עוגיות מרציפן שזה עתה הונחו בפאר על מגש מכסף, עטור נייר פרגמנט לבנבן. כל בוקר, כשהיה מזמין את הקפה שלו, אהבה לבהות בשפתיו החושניות כשנשך את שפתו התחתונה והתלבט. "אני אקח עוגיות מרציפן." מעולם לא חייך, אבל העיניים שלו דיברו אליה בכל פעם שהגניבה אליהן מבט. מן סוד שהיה מופנה רק אליה, כמו ביקש שתבין את שאמרו, גם אם לא אמר מילה בקול רם.
מאחורי הדלפק, קרוב לתנורים שהדיפו ניחוח מאפה, היא מכינה לו קפה ועוקבת אחר תנועותיו.
אז הוא מניח על השולחן מחברת גדולה ועפרון, ותוך כדי שהוא ממתין להזמנה שלו הוא כותב. ליהיא בחנה את אחיזת העפרון בין אצבעותיו הארוכות, והיתה סקרנית לראות את כתב ידו, כשהוא מרוכז בדף ככה.
"מה את 'תוקעת' עיניים ככה." דחפה אותה שולי מאחור בקול לוחש. "תכיני כבר את הקפה, אל תתני ללקוח לחכות יותר מידיי."
"את רואה, שולי...?" היא לוחשת חזרה, ומפנה אליו מבט. "הוא בטח רופא."
שולי גיחכה, ידיה עמוסות ספלים. "כולם נראים לך רופאים, ליהיא!" נזפה. "קדימה, זוזי!"
"נו, באמת!" התעקשה. "תראי את הידיים שלו, אלה ידיים של רופא!"
"תפסיקי לקשקש." נשפה שוב בלחש. "שלא ישמע את השטויות שלך.."
נאנחת, סידרה ליהיא מגש, עוגיות מרציפן לצד 'הפוך', בלי סוכר, זכרה. מפית נייר, וכפית. כשהתקרבה אל השולחן, הפך את המחברת הגדולה,כך שלא הצליחה לראות מה כתב שם.
כשהניחה את הקפה מולו, אמר "תודה." בקולו העמוק, והיא הסתובבה משגרת לשולי חיוך מתלהב.
07:55
'הרופא' – והיא היתה בטוחה שהוא רופא, היו לו ידיים של מנתח, עדינות בעלות אצבעות ארוכות - קם ממקומו, והניח סכום כסף מדוייק על המפה המשובצת, ועוד עשרה שקלים טיפ, במטבעות. כשהיתה מפנה את השולחן ומנקה את הפירורים, היתה עוקבת במבטה אחרי צעדיו כשיצא החוצה ולחץ על שלט רחוק, פותח מכונית ישנה. "את מבינה, שולי...?" שטפה את הכוסות בכיור הנירוסטה. "אפילו מכונית ישנה יש לו..."
ושולי, תוך שהיא חולטת בקומקום קטן תמציות תה, הפטירה בחוסר סבלנות, "מכונית ישנה לא בהכרח אומרת שהוא רופא."
ליהיא עיוותה את שפתיה, "איך את לא רואה את זה," התפלאה. "הוא נראה מרשים, גבוה... חתיכי."
שולי צחקה. "ראית יותר מידי סרטים, בובה." והוסיפה ברשעות, "באותה מידה הוא יכול להיות רוצח פסיכופט, וחסר רגשות." ליהיא עמדה לענות לה, אבל שולי יצאה ונעלמה לה בין הלקוחות שנכנסו ברגע זה לבית הקפה. יכול להיות שהיא צודקת, אבל רוצח פסיכופט לא נראה עדין כמו שהוא נראה, ובטח לא מדבר בצרידות מושכת, כשהוא מזמין 'הפוך' ועוגיות מרציפן. מה היא מבינה, שאלה את עצמה.
"טוב, אולי הוא לא רופא," תקפה את שולי כשנכנסה שוב אל מאחורי הדלפק, "אבל את לא באמת חושבת שהוא רוצח..." שולי הכינה קפה שחור, ולא הסתירה חיוך ציני. "טוב, אולי הוא לא רוצח..." הודתה. "אבל גם לא בטוח שהוא רופא."
07:05
כמו בכל בוקר, הוא נכנס, ויושב באותו כסא, מול אותו שולחן שפונה לגינה, ומזמין 'הפוך'. בלי סוכר. ליהיא בוהה בו כשהוא מבקש "מרציפן, אני אנסה..." מהסס. על לחיו משתרעת היום שריטה שנמשכת מאמצע הלחי עד הסנטר. 'הוא יכול להיות רוצח פסיכופט...' מהדהד במוחה קולה המרושע של שולי, והוא בטח נאבק עם הקורבן שלו עד שהכניע אותו, הרהרה. והקורבן, בשארית כוחותיו שורט את פניו, משאיר פיסות מתות של עור בתוך ציפורניו, ובנתיחת הגופה יבדקו... ויגלו מייד מי הרוצח. בדמיונה ראתה את עצמה יושבת על כיסא נוקשה, ומספרת לחוקרים איך הכינה לו 'הפוך' והגישה לו עוגיות. "....מרציפן." הוא מרים את קולו הצרוד.
"סליחה....!" היא מתעוררת ממערבולת המחשבות שאליהם נקלעה, "כמובן... 'הפוך', ומרציפן." היא מקרבת אליו את הצלוחית עם שקיות הסוכר, למרות שאין צורך, הוא שותה בלי סוכר, ונסה משם כמעט בריצה.
שולי צודקת, הרהרה כשהקציפה את החלב, שולי מנוסה, היא יודעת דברים, פעם עבדה כמדריכה במוסד לעבריינים צעירים עד שאמרה 'מספיק', כי לא ידעה לשים מחסום לרגשות שעוררו בה חמלה לשמע הסיפורים שדירדרו את הנערים לפשע. 'את לא תאמיני, איך אלה שנראים תמימים הם הרוצחים הכי אכזריים.' היתה אומרת לה, ועכשיו התפתתה להאמין לה.
בהיסוס הציצה לעברו, הוא כתב במחברת הגדולה שלו, בטח תוכניות מילוט מזירות הרצח שלו, ותוך כדי שמזגה את החלב לכוס, נמשך מבטה לעיניו, שבחנו את דמותה בריכוז משונה. ליבה ניתר. "את שוב 'תוקעת' עיניים." לחשה שולי בארסיות באוזנה. טיפת חלב רותחת נשפכה על אצבעותיה. "אאוץ', הבהלת אותי...!" קראה, וה'רופא'- 'רוצח' – 'פסיכופט' הרים מבט חד ובחן את שתיהן. ליהיא הורידה את מבטה, ונמנעה מלהביט לעברו. "שולי, תעבירי לי את המרציפן..." ביקשה.
07:55
ה'רוצח - פסיכופט'- קם ממקומו, מניח סכום מדוייק, וטיפ. השריטה שעל לחיו בולטת משום מה, וליהיא מתעסקת בניקוי משטח העבודה, כדי לא לבהות בו כשהוא אוסף את דבריו, ומתכונן לצאת. בזווית עינה היא לא מתאפקת, ומציצה איך הוא שולח יד ופותח את דלת המכונית הישנה שלו בעזרת השלט. כשהתקרבה אל השולחן הישירה מבט אל מכוניתו, שיננה בדבקות את מספר לוחית הרישוי של מכוניתו על כל צרה שלא תקרה, אם יצטרכו עדות כלשהי על רוצח שמסתובב חופשי. מי יודע... אולי.
על השולחן ראתה שהשאיר דף, ועליו רישום בעיפרון, קווים מעוגלים ומדוייקים.
מופתעת הרימה את מבטה בחדות, וכל מה שנותר ממכוניתו הישנה היה פיח אפרפר. לקח לה רגע להבין שהיא מביטה ברישום של פניה, מצויירות בדיוק מופלא ואמיתי, עיניים מלאות הבעה, ושפתיים משורטטות...
מתחת לציור, כתב, 'יש לך פנים מעניינות, הרשי לי לצייר אותן שוב.'
ומעל התמונה כרטיס ביקור. 'אמנות הרישום. צביקה רום, אמן.'
