פנשו נבהל ומעד לאחור, בשנייה האחרונה מנע מעצמו ליפול ברוב הוד והדר.
קול שיעול צרוד נשמע, ולאחריו התרומם מולו עשן סמיך כחלחל, בעל דמות לא ברורה שעוררה אצלו לא מעט תהיות. "פוייי..." נאנח השדון. "ארבעת אלפים שנה בתוך מנורה," התלונן בתרעומת. "אתה יכול לגמור על הצוואר, והגב שלך..." לאט לאט התבהרה דמותו ולבשה קווים מוצקים. השדון ניער מעליו אבק, שגירה את אפו של פנשו וגרם לו עקצוצי התעטשות. מייד הסתחרר השדון סביבו בתנועות חתוליות. "תראו מי פה..." כאילו שהוא מכיר אותי, גיחך פנשו בינו לבין עצמו. "מצאת את הרודן הזה, אלדין?" שאל בצליל חלוד.
"לא יודע," מלמל פנשו בנסיון למקד מבט יציב סביב דמותו המסתובבת. "לא מכיר..."
"כמובן," גיחך השדון. "נעלמו עקבותיו מאז נישא ליסמין... שהחליטה לעשות סדר בארמון, וזרקה את המנורה." גירד את פדחתו הבוהקת. "לא מבין למה הן חייבות לסדר כל הזמן... הנשים!"
"אולי תעצור רגע," קרא פנשו בקוצר רוח. "עשית לי סחרחורת איומה."
נדמה שקריאתו עצרה בעדו, ועיניו של השדון ננעצו בו בעניין סקרני, כאילו בחן חרק נדיר תחת מיקרוסקופ. כל כך קרוב, שעיניו המימיות נראו לפנשו לא שייכות כלל לדמותו המעושנת הכחלחלה. דקה ארוכה נעצו זה בזה את עיניהם. "אני לא מבין," אמר פנשו לבסוף. "מה לזה ולאלדין, איפה הוא בכלל?"
השדון צחק בטירוף, קולו מהדהד באולם הענק. "זאת בדיחה טובה!!" נהנה מעצמו. ואז באותה שנייה שבה החל לצחוק, כך נדם קולו בבת אחת. הוא הפנה אליו אצבע מעושנת, ומצחו התכווץ בעויינות מאשימה. "זה מה שאני שואל, חבוב!" והחל מסתחרר סביבו שוב. "הרי זה מה שאני שואל... " נימת דאגה נשמעת ממנו. "אחרי שנישא לקטנה הזאת, השאיר אותי פה כלוא, יחד עם גדוד של שומרים טיפשים, שכל היום שותים יין ומזייפים את בטהובן למוות." פנשו הזדקף. "מה אתה מופתע?" שאל השדון. "אם בטהובן היה שומע אותם היה מת בקברו!" פנשו לא היה בטוח שהבין את דבריו, ולרגע כמעט שכח את הסיבה שלשמה התכנסו. "תסלח לי אדון שדון..." התחיל. "אבל..."
אבל השדון היה שרוי באבלו, הניח יד על מצחו, וכמעט ייבב. "עצבן אותה שהסתובבתי בבית, 'הוא עושה בלאגן'..." חיקה את קולה בעצבנות מלגלגת. "הוא מסתחרר ללא הפסקה, ומעורר לי בחילה..." חזר אחרי כל מילה ומילה שלה. במדוייק.
"טוב," הודה פנשו בקוצר רוח. "גם לי אתה עושה בחילה כשאתה מסתחרר ככה."
"נשים!" קבע מבלי להתייחס לדבריו. "גם אתה, מה אתה מבין..." התייאש.
"ובכל זאת," התעקש פנשו. "מה לזה, ולאלדין?"
"בעעעעע...." תקף, כאילו הזדחל עליו חרק חלקלק. "שלום בית, הוא אמר לי לפני שנעלם." נדמה שזיכרון ישן עלה והציף את תודעתו. "התנדף הרודן, הערמומי הקטן הזה," קילל בהרהור.
"נשמע מדבריך," ניצל פנשו את ההזדמנות. "שאלדין היה 'פוץ' לא קטן, אה?" חייך ברשעות.
השדון שקל את דבריו ברצינות. "אה, לא פוץ..."
"שתלטן?" ניסה.
שקל עוד יותר ברצינות. "אמממ... לא ממש שתלטן."
"רודן?"
"מ'פתאום..?" צייץ.
"אמרת רודן..!!" זעק בתוכחה.
"סתם ביטוי..." הסתחרר סביבו, מעיר את הסחרחורת שוב. "אנחנו מכירים די הרבה זמן כדי שנרשה לעצמנו לתת שמות חיבה זה לזה."
"שמות חיבה?" התפלא פנשו.
"בטח!"
פנשו משך בכתפיו, if you say so, תהה בחוסר הבנה מוחלט.
"אתה מבין שמאז שהם ביחד, היא לא אהבה את נוכחותי?"
האמת שאני יכול להבין למה, חשב פנשו לעצמו. אתה נודניק אמיתי.
"לא אהבה?" שאל בכל זאת בתמימות מעושה.
"אתה צוחק עליי?" התעצבן.
"מה פתאום..." התנצל. "האמת שבאתי לראיין..." חזר לנושא שהביאו לכאן.
"כן!" דמותו הכחלחלה הדקפה, ונראתה גבוהה יותר. "תרשום שנשים זה עם מיוחד, שקשה להסתדר איתו."
"אבל," פנשו השתדל לא לתת לדמות המעצבנת לבלבל אותו. "אני באתי לראיין אותך! השדון של אלדין. השד בעל הכוחות הבלתי רגילים, שמצליח להבריח כל אוייב, לחצות נהרות וימים, לבנות ארמונות, ולהגשים כל משאלה וחלום." והוא יכל להמשיך ולמנות את כל נפלאותיו ומעשיו, אילולא עצר צחוקו המתגלגל את שטף דיבורו.
"עזוב, זו אגדה... אתה מאמין באגדות?"
האמת שלא כל כך, חשב פנשו. אבל מה לא עושים בשביל 'סקופ' בעיתון... "ובכן, אתה יודע..." התפתל, תוך כדי שחיפש אחרי תשובה הולמת. "זו כל החוכמה באגדה, דמיון עשיר שגורם לך לחשוב שדברים מסוג זה אכן יכולים לקרות."
השדון גירד את פדחתו הכחלחלה, והרהר בתשובתו של האיש הקטן שעמד מולו בחזה נפוח. קצת מבולבל, למעשה. "טוב, בקיצור..." אמר לבסוף. "רוצה ראיון , או לא?"
פנשו הזדקף. "בוודאי שרוצה!" איזו מן שאלה היא זאת? אחרי כל הקומבינות שעשה כדי להגיע עד הלום.
פתאום החל השדון מסתחרר בפראות, עף מפינה אחת לפינה שנייה. ממלמל תחת שפתיו, "לעזאזל, איזה סידורי אבטחה הם עשו לי פה!" לבסוף נחת מולו, קרוב לעיניו הנדהמות של העיתונאי הקטן. "אעניק לך את הראיון, בתנאי,"
ופנשו החל מנחש לאן מובילים דבריו. "תנאי, אני לא יודע אם אוכל..." גמגם.
"ששש..." היסה אותו השדון בקוצר רוח. "למה לעשות "קשה" מכל דבר?" ופנשו ויתר על הצורך הכמעט קיומי לתקן את המשפט המעוות. "אני רוצה שתוציא אותי מכאן!" לחש השדון, ועיניו המימיות מסתכלות לצדדים.
"מה?!"
"למה אתה צועק, למה?" נחרד השדון והסתחרר סביבו. "לא כל השומרים במקום הזה חייבים לשמוע..."
"לצאת מכאן, השתגעת?" תקף בבהלה. "אתה יודע איזו מהומה יכולה להיות?"
"מהומה שמהומה..." לגלג. "או שתוציא אותי מכאן, או שאין ראיון..."
לא צריך! השתוקק לצעוק לשדון המתנשא הזה, פלא שיסמין לא אהבה את נוכחותו. ומנגד, השתוקק להביא את ה'סקופ' הנדיר הזה לעיתון, ולקבל בונוסים וכבוד של עיתונאי בכיר. "אתה מסבך אותי...!"
"קטן עליך...!"
למעלה בחדרי הבקרה, ישבו שני השומרים החמושים, מול מסך מחשב שממנו ראו את כל האולם הרחב, הם ראו בבירור את הכרית הקטיפתית, את המנורה החלודה... ואת השד ששיכנע במאמץ את העיתונאי הקטן שישחרר אותו.
"אתה שומע, ראם?" אמר האחד. "סוף סוף נענים תפילותינו, והעיתונאי עומד להיכנע לו... אולי סוף סוף ישחרר אותנו מהנודניק המפונק הזה לעולמים. כמעט עשיתי את זה בעצמי."
"השתגעת?" ענה לו השני. "היית מסתבך עם אלדין. במקרה הזה, תמיד אפשר לראות את ההקלטות, והצילומים ולהוכיח שאין לנו יד בדבר..." הוא קם מכסאו, והרים את מכנסיו. "בוא! נלך לעשות הצגה קטנה שבה אנחנו מנסים לעצור את הבריחה...אבל תזכור, סאם. תהיה עדין, אל תנסה אפילו להתאמץ."
