עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים, ודמעות כאב ניקוו בעיניי.

"את יודעת, שולי. הוא יכול היה להיות עכשיו בגילם." אני מפנה את מבטי לעבר הילדים, ושולי לא עונה, היא אף פעם לא עונה כשאני מזכירה את הנושא. "דני תמיד אמר שיהיו לו עיניים כחולות כמו שלו, אבל אני אמרתי שיהיו לו עיניים חומות... בדיוק כמו שלי."

קול צחוקם הגיע עד אליי, ושולי הביטה בהם מהורהרת, הלוואי ויכולתי לקרוא את המחשבות שהתרוצצו במוחה, עיניה היו אטומות אליי. היא בטח חושבת שאני מטורפת, לדבר על דני כאילו עוד רגע יופיע עם החיוך היפה שלו, ויבקש שאפסיק לקשקש לו בשכל, "עיניים כחולות, כמו שלי! וחדל קשקשת ברשת."  רציתי לחייך, אך דמעות הכאב שניקוו בעיני דקרו וטישטשו את ראייתי, שלשנייה נבהלתי שאפספס את צווחות האושר, כשהילדים ניסו לתפוס גלים מתנפצים.

אולי דמיינה את העיניים הכחולות שיכלו להיות דומות לו, ואולי ניסתה בכל זאת לדמיין אותן חומות. בכל אופן עצבנה אותי השתיקה שלה.

"בואי נלך!" ביקשה שולי לבסוף. 

לא עניתי לה, עיניתי את עצמי במחשבות על דני, ובתחושה שלא אוכל לסלוח לעצמי לעולם, על ששמרתי את ה'הפתעה' עד ליום הולדתו. בסך הכל שלושה ימים. המשכתי להתענות ולהביט בילדים שצחקו ובעטו בגלים. החום תחת כפות רגלי, הזכיר לי בכאב שאני עדיין מסוגלת להרגיש את קצות העצבים הקטנים שמן הסתם היו חשופים לחול. אבל השמש היוקדת לא הצליחה לחמם את עורי הקפוא, שנדמה כי הקפיא את ליבי בתוכי.  "את יודעת, שולי..." הרהרתי בקול רם. "אילו הייתי מספרת לו, לפחות מספרת לו... דני היה הולך מאושר.."  אמרתי.  "רציתי להפתיע אותו,  לתת לו 'מתנה' ליום הולדת..."

כל כך רציתי שתאמין לי.   

שולי לא הנידה עפעף, לא הזיזה שריר אחד קטנטן בפניה הקפואות. "בדיעבד, זה לא היה כל כך משנה, הלא כן?" זרקתי בארסיות.  

"די!" לחשה שולי בכאב, והפנתה אלי מבט עייף. "את דשה בזה בלי הפסקה. למה את עושה את זה?"

האמת שלא ידעתי למה, בהנאה מטורפת ובלתי הגיונית רציתי לכאוב שוב את הכאב הזה, שפילח את בטני בכל פעם ששמעתי צחוק של ילד. בדיוק כמו עכשיו כששמעתי אותם צווחים הרחק ממני. 

דני חיבק אותי ברכות, ועיניו פגשו את שלי במראה. "איזו הפתעה את מתכננת לנו?" שאל, ועיניו לבשו ארשת שובבות ילדותית.

גרגרתי כמו חתולה מפונקת. הוא יודע שאני אוהבת להרגיש את ידיו עוטפות אותי, והוא מנצל את זה כדי לבלבל אותי. "אני לא יכולה לספר לך עכשיו.." חייכתי אל פניו במראה. "אני רוצה שזו תהיה הפתעה מושלמת."

"אני אוהב הפתעות," ענה. "אבל את ההפתעה הזאת את כבר מושכת די הרבה זמן..."

"מאיפה אתה יודע?" הסתובבתי אליו בחשדנות.

"אני לא יודע..." צחק במבוכה, כמו ילד שנתפס  במעשה קונדס כלשהו. "אני מנחש..."

דקירת האכזבה על שלא הצלחתי להפתיע כמו שרציתי, נעלמה לה עוד לפני שהצליחה לקלקל לי את מצב הרוח. "אז אל תקלקל... " טפחתי על חזהו. "מה תשנה לך עוד שעה?"

צחוקו של דני הדהד בחדר הקטן. "שעה, זה הרבה."

"ממש לא!!" התפתלתי בחיבוקו. "לך להתלבש... הזמנתי מקומות במסעדה האהובה עליך."

"הוא נראה חתיכי." נזכרתי עכשיו, ושולי המשיכה לשתוק. "הוא תמיד נראה טוב, אבל באותו ערב הוא נראה יפה עד כאב."  והוא הסתכל עלי במבט חדר המיטות שלו, שהרעיד את גופי בעוצמה. אבל את זה לא סיפרתי לשולי... "נסענו לכיוון הים, את יודעת שהוא אהב ים?" שולי הנהנה. "וכל הדרך הוא שר לי..."

"ורק איתך, אני מרגיש שזה מושלם...."  דני שר בזיוף, וצחקתי עד שכאבה לי הבטן.

"אתה לא תהיה זמר לעולם!" הקנטתי.

"אל תגידי שאת לא אוהבת איך שאני שר..." עיוות את שפתיו באכזבה מדומה ומצחיקה, עד שנכנע לצחוק מתגלגל. איך לא אוהבת...? חשבתי, והתנפלתי עליו בנשיקות.

עצמתי עיניים, וחשתי בחילה עולה לי במהירות לגרון.

"מה קרה?" נחרדה שולי. "את חיוורת!"

התיישבתי על החול. הילדים הלכו משם, והשתררה דממה משונה, כמו בתוך בועה עמומה. שולי צנחה לידי. לא יכולתי לעצור את הבכי הקטוע שחנק את גרוני.

"התנפלתי עליו בנשיקות!" נשנקתי. "הסתרתי לו את הכביש, והוא..." הכאב המייסר פילח את ליבי. "הוא... הוא סטה מהכביש!"

שולי הניחה יד על כתפי. "לא הספקתי לספר לו על ההפתעה שאיבדתי...." בכיתי.

ישבתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים, ודמעות כאב זלגו מעיניי.