של מי אתה ילד? / שרון נחום
"עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים ודמעות כאב ניקוו בעיניי".כל כך מתוקים, מתיזים מים לכל עבר, כשכל התזה גוררת צחקוק רם יותר של הנאה, עוד יותר נחמץ ליבי כשראיתי את אימם מצטרפת לחגיגה, כולה אושר למראה עולליה משחקים ונהנים. הדמעות כבר חוללו על לחיי בקצב מטורף ונשימתי הפכה כבדה במאמץ לכבוש את קול הבכי שאיים לפרוץ בכל הכוח.
התיישבתי על החול, במחשבה שכך אוכל לפחות להליט פניי בכפות הידיים מבלי למשוך אליי מבטים מיותרים.
ישבתי שם כך שעות, השמש נעלמה כבר מזמן, החוף כבר כמעט התרוקן ועיניי הנפוחות כבר היו עייפות מבכי כשנגיעה רכה על כתפי הקפיצה אותי. מאחוריי עמד פעוט עירום כשכולו מלוכלך בחול ופניו חרושות תלמים של בכי. ליבי יצא אליו, אל אותו איש קטן שלבטח טרם מלאו לו שנתיים ימים. הרגשות האימהיים שמעולם לא זכיתי לממש הציפו אותי כעת, אימצתי אותו חזק אל ליבי, מפוררת את החול שדבק בו באצבעותיי ועיניי תרות אחר האם שוודאי מחפשת את היקר לה מכל!
"אמא, רדי מבקשים אותך כאן".
טפטפתי מעט אל סבון לתינוקות על הספוג הרך הורוד.. חושבת בליבי שמחר בבוקר אקנה ספוג בצבע תכלת. שפשפתי את הגוף הענוג, מתעכבת על הקפלים המעטרים פעוטות קטנים. עורו הפך ורדרד עדין ונקי. עטפתי אותו במגבת רכה ורודה כשרק עיניו הגדולות נגלות אליי.
מובילה אותו לחדר ורדרד שחלונותיו עטורים וילונות ורודים, מניחה אותו על מצעי דובים חומים רכים על רקע ורוד בייבי בתוך מיטת תינוקות מעץ.
החדר המושלם, חשבתי בליבי, אך הצבעים לא מתאימים.. מחר, מחר אשנה הכל, חשבתי בליבי. חיפשתי בשידה בגדים בצבע ניטרלי והלבשתי את עוללי באוברול שינה לבן.
התיישבתי עימו על כסא הנדנדה, כסא ההנקה בו הייתי אמורה לבלות את שעות ההנקה לתאומות שלא נולדו לי, כשאני מגרה את שפתותיו להיפתח עם פטמת בקבוק מלאה באבקת חלב לתינוקות מהולה במים רתוחים. הרגשתי חום גדול מציף אותי. הצפייה בלחיי עוללי כשלחיו עולות ויורדות בקצב היניקה השוקקת, גרמו לי אושר רב, כזה שלא ידעתי זמן רב.
"אמאאאאאאאאאאאאאא !!!"
לבסוף, הנחתי אותו במיטתו, במצעים שמחר יוחלפו לכחולים, אך אני לא עליתי על יצועי, נותרתי לשבת בכסא הנדנדה, מהרהרת בזכות הזו שנפלה בחיקי,
להיות אמא מבלי שיהיה זה מפרי ביטני. הרגשתי מאושרת, אך משהו ערער את אושרי.
אמא אחרת, בוכה עכשיו, ממאנת להינחם, גם לא בזרועות ילדיה האחרים. אותה אמא, זועקת זעקות שבר כעת מעוללה שנעלם.
אבל, עשיתי עימו כמה סיבובים.. חיפשתי אותה, אף אחד לא נראה באזור מחפש תינוק.. איזו אמא הייתה נותנת לעולל כזה רך בשנים, לטייל לבדו בחוף הים?! לבטח לא אני.. לא אם שאיבדה תאומות שטרם נולדו.
שמורות עיניי נעצמו סוף סוף ושקעתי בשינה עמוקה.
שנתי נדדה באותו הלילה ובכל לילה מאז, במשך שש עשרה שנים.
בכל סיוט הייתה מגיעה אליי אמו של תינוקי ומקללת אותי שלא אדע לילה אחד של שלווה וקללתה התקבלה והתקיימה בכל לילה ולילה.
"אמא, כמה אני צריכה לקרוא לך? בואי, איזו אשה אחת מוזרה מחפשת אותך".
"בשעה כזו מוקדמת?"
"אני יודעת?! בואי כבר, הכנסתי אותה לסלון."
למחרת, קמתי בבוקר עם זעה קרה שעיטרה את כל מצחי, כמעט קפצתי מהכסא כשנזכרתי בתינוק. הוא היה עדיין ישן, שלוו עם חצי חיוך בשפתיו, שכחתי את ייסורי הלילה. ארזתי את עוללי במנשא שאף הוא חיכה תמידית לגופיף קטן שימלא אותו ויצאתי לקניות תכולות.
הימים עברו וחלפו, הפעוט הלך וגדל לילד מקסים. העתקתי את מקום מגוריי לעיר אחרת כדי שכולם יקבלו את האם ותינוקה כמובן מאליו. מזלי שפר עליי וברבות הימים גם אחות הענקתי לו לאחר נישואי בוסר קצרים.
שמחתי בשני ילדיי מאוד והענקתי להם את כל ימיי. והלילות, אך הלילות היו קשים מנשוא.
ייסורי המצפון לא עזבוני ולו ללילה אחד.
"גב' מילר?"
קפאתי על מקומי, אמנם שש עשרה שנים חלפו, אך כאילו עצר העולם מלכת.
הייתי עייפה תדיר, אך כאילו חייתי על זמן שאול. כל זמן שילדיי איתי, כל זמן שאף אחד לא לוקח אותם ממני. מאז אותו יום בחוף הים, לא פתחתי עיתון ולא בהיתי בשום מהדורת חדשות. נחושה לחיות את הרגע בעולם החדש שבניתי לעצמי. אך בחלומות לא יכולתי לשלוט, עיניי האם הכחולות הביטו בי מאשימות, זועקות.. החזירי לי את בני, ביקשה בתחינה קורעת לב ואני מיאנתי.
היא עמדה שם, כמו אז על חוף הים, שיערה אסוף על עורפה ועיניה כחולות יוקדות. ידעתי שהגיע הרגע ממנו פחדתי כל כך, אך יחד עם זאת חשתי הקלה, כמעט רציתי לצעוק לעברה, היכן היית עד היום? אך כמובן שלא הצלחתי להוציא אף מילה.
דמעות זלגו מעיניי. תהיתי אם ניידת משטרה מחכה לי מעבר לדלת, אך יותר מכל תהיתי אם בני יסלח לי יום אחד.
להפתעתי היא חיבקה אותי בחוזקה ודמעות החלו לזלוג מעיניה.
"אני ידעתי! תמיד ידעתי שהוא אצלך, אני.. אני שלחתי אותו אלייך, כי.. החלה אך לא הצליחה להמשיך.
"רק רציתי לומר לך תודה. תודה שגידלת את הילד שנבצר ממני לגדל בעצמי."
בהניחה בידי מכתב מקומט, הסתובבה ונעלמה מאחורי הדלת. רצתי אחריה, אך היא כבר לא הייתה ושום ניידת לא נראתה באופק.
פתחתי את הנייר המקופל וקראתי כשהנייר רועד בידיי. הדמעות לא הפסיקו לרדת.
אימצתי את המכתב לליבי ועצמתי את עיניי.
בלילה ההוא לא פקדו הסיוטים את שנתי.
©כל הזכויות שמורות לשרון נחום
