עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים ודמעות כאב ניקוו בעיניי. הם סך הכל שני ילדים קטנים, חשבתי. שני ילדיי שכל כך אהבתי. אבנר רק בן תשע ואריאל הקטן בן שלוש. את לידתו של אבנר אני זוכרת כאילו קרתה ממש ברגע זה. אולי כבר אז נורות האזהרה היו צריכות להידלק אצלי. ישבנו, אני ובעלי, באולם האופרה המפואר ומדאם לבושה בשמלת מלמלה אדומה שברה בקולה הדק את החלל. בדיוק ברגע הזה המים החלו לרדת לי. בקשתי מבוהלת מבעלי שירוץ להשיג מונית וניסיתי לפלס את דרכי החוצה מהאולם, אבל הוא רק היה מוטרד מריפוד כיסאות הפאר של האולם שחלילה לא יירטב. ככה התחילה לידתו של בני הבכור אבנר, ככה גם נראו חינו מאותו יום ואילך. אפשר לומר שבעצם מעולם לא דאג לי ולחיי הזוגיות שלנו, אלא רק הקפיד לדאוג שהכל כלפי חוץ יראה נקי ויפה. כל כך סימלי היה הדבר. העובר שברחמי היה בסכנה והוא עסוק היה בריפוד הכיסאות שחלילה לא יינזקו. באותן השנים כל כך רציתי להאמין שהזוגיות שלי ושל בעלי היא איתנה ויציבה כסלע. עכשיו כשאני משחזרת דברים נראה לי שהכל היה למראית עין. שהיו סימנים לכל ורק אני היא זו שהיתה עיוורת. ההיעדרויות הרבות בימי שישי כשהיה צריך לסור בדחיפות לפתע למוסך, כאילו מלחמה פרצה וגדודי צה"ל כולם מחכים לקרבורטורים שלו. הרי היו לו פועלים שניהלו את המקום גם בהעדרו. מדי יום היה עובר שם לכמה שעות, מרים מכסה מנוע, נותן חוות דעת, חורץ גורל לאחד פוסק הנחה לאחר, שולח את אחד הפועלים אל מתחת לגלגלי הרכב ונעלם. אולי נסע להביא חלקי חילוף, אולי יצא עם רכב לבדיקה אחרי שהסתיימה כל העבודה על הרכב, אף אחד לא ידע לומר להיכן היה נעלם. מי שיער שבאותו זמן הוא היה שרוע על מיטת אהבים בדירה שכורה, מגשש אל שפתיה של מי שאהב באמת. כשהתגלה לי מכלול הפרטים נדהמתי לגלות עד כמה היה הכל למראית עין. הוא היה נוסע איתה לנסיעות העסקים שלו, לתערוכות של יונדאי או מזדה שהיה כביכול מוזמן אליהן, ובמקום להגיע אליהן היה נוסע איתה למלונות יוקרה באילת או מפליג איתה לחופי רודוס. את שירותיו של החוקר הפרטי שכרתי לאחר שערב אחד הגיע עם ריח אפטרשייב שלא הכרתי. הדבר העלה בי את החשד, כי תמיד התגאה בפני חברים באשתו היקרה שקונה לו את האפטרשיב הטוב ביותר. החוקר הפרטי ששכרתי בתוך מספר ימים חזר עם כל התשובות. נפגשנו בבית קפה צדדי. האספרסו שהזמנתי אותו יום היה מר במיוחד. היתה לו ארשת פנים מעט מחוייכת כשהודיע לי את הבשורה. "מימי לא ראיתי רומן סוער שכזה", אמר, כשהוא מוסיף, "ואני ראיתי כבר כמה דברים בחיי.. ". החיוך שהיה נסוך על פניו היה כואב לא פחות מהמילים שאמר. הוא פירט לי היכן נפגשו, איך לא עזבו אחד את השני לדקה במשך ימים. אפילו איך הם אוכלים בכל בוקר מהרוגלך שהכנתי והנחתי בשבילו בקופסת הפלסטיק המיוחדת בכל בוקר. בשלב זה עצרתי את שטף דיבורו ובקשתי שילך. לא יכולתי לשמוע עוד, במיוחד לא פרטים על זהותה של המאהבת שחששתי כי יכאיבו לי רק יותר. לכן סירבתי לשמוע כל פרט על זהותה של המאהבת, הוא כיבד את רצוני והלך. הייתי על סף עילפון ומטושטשת כשעזב. נשימתי לא היתה סדירה ורציתי ללכת אל הנהר ולהטביע את גופי בתוכו. אבל אז חשבתי לפתע שלא אני היא זו שצריכה להעלם מהעולם, הוא זה שצריך ללכת ולמות.
במשך הימים שבאו לאחר מכן המחשבות על מות בעלי הוסטו במעט. לא התכוונתי לנטוש את הנקמה ותוכנית הפעולה הלכה והתגבשה, רק שבינתיים הכרתי גבר ששבה את ליבי. את אור הכרתי ליד פחי האשפה של הבניין ביום שירדנו שנינו נושאים בידינו שתי שקיות אשפה נוטפות. הוא התבדח מעט, אמר משהו בדומה ל: "החיים בזבל אהה, מותק". כנראה שאי אפשר היה להסתיר את זה באותם הימים. הרומן עם אור, שכן שגר בקומה שמעל לדירתנו, התפתח במהירות האור והותיר אותי מרוגשת כפי ששנים לא חשתי. הוא היה מגיע אלי בסביבות השעה אחת עשרה בצהריים, הילדים עדיין היו במסגרות, אבנר בבית הספר ואריאל בגן הילדים. תמיד היה מגיע עם משהו ביד. פעם אוכל סיני, פעם ספר שקרא. משתף אותי במחשבות על הספר או טועם מהאוכל הסיני כשהוא כולו תאב לאכול כל פיסה מגופי. לראשונה בחיי מצאתי גבר שהיה לי לחבר נפש. מקשיב למחשבותיי הסתומות והמבולבלות מבלי להיבהל, שותף לחלומותיי ונלהב כמוני מאותם דברים קטנים ופשוטים. בשעות שלא נפגשנו געגוע מתוק וכואב כאחד היה משתלט עלי ומטשטש במעט את בעלי ואת כאב הבגידה הצורב. אך בלילות כששכבתי במיטה לצידו חזרתי לרקום בראשי את תוכנית הנקמה (המושלמת, כך חשבתי) לפרטי פרטים.
אותו בוקר הכנתי כמדי יום את הרוגלכים, רק שהפעם ערבבתי מעט רעל באבקת הסוכר שהייתי מפזרת על המאפה המתוק. המוות יהיה מתוק במיוחד, חשבתי. דמיינתי אותם יושבים בדירת הסתרים שלהם כפי שתיאר לי החוקר הפרטי. הם פותחים את הבוקר בקפה ואוכלים מהרוגלכים האהובים עליהם כל כך. טקס קבוע שנעשה מיד עם כניסתם אל הדירה. הם נכנסים אל המטבחון הקטן, הוא מבעיר אש על הגז, מניח פינג'אן ובו הקפה המתבשל. בעודם ממתינים לקפה שירתח הם מתנשקים, מתקשים לעצור את תשוקתם העזה. רק בעבוע המים הרותחים בפינג'אן עוצר אותם מעט ומושיב אותם סביב השולחן. לוגמים מהקפה המהביל ומחליפים חוויות מיום אתמול, כשהם חוטפים מדי פעם רוגלך מקופסת הפלסטיק. "וכמובן", כך נעץ בי החוקר הפרטי את הסכין, "כמובן שלא עוזבים את הדירה מבלי שפסחו על המיטה". הנקמה שלי היתה חיסול שניהם יחד. לשים קץ לחייו ולחיי אהובתו איתו. לא ידעתי מי תהיה הקורבן. מי היא אותה אחת שאני הולכת להרוג, אבל דבר זה כלל לא היה משנה. רק את שמה ידעתי. אור. כמה ביזארי שהשם שגרם לכל כך הרבה חושך בחיי, היה דווקא אור.
בבוקר אותו היום, לאחר שבעלי ארז את קופסת הרוגלכים המורעלים ויצא, אני יצאתי עם שני בניי אל שפת הים. עמדתי על החול הרך, מביטה בגלים וחושבת לעצמי ששלוותם של הגלים לא תוכל להעיד על מה שעתיד לקרות לשני ילדיי ביום שלמחרת. דמעות ניקוו בזויות עיני בזמן שחשבתי על הסבל שאני גורמת להם, אך הקנאה העזה לא נתנה לי לעצור את מעשיי. לא שערתי אז, בדקות ההן שם על שפת הים, שהסבל שלי יהיה גדול הרבה משלהם. לא שערתי שבאותו היום אאבד גם את אור, הגבר היחיד שאהבתי, הגבר שאהבנו שנינו, אני ובעלי.
