שלוש המ"מ

שלוש המ"מ: מקור, מאפיינים מהות -  מתודה להוראת שירה ארס פואטית

תארנים: שירה, שירה בראי עצמה.

מבוא

השיר פועל על האדם בכוח רב יותר מכל מדיום מילולי אחר.  לעסוק בשירה אין פירושו לעסוק בתכנים או ברעיונות השיר, אלא במכלול העשייה השירית. בתהליך ההוראה לא ניתן להפריד בין ה"איך " וה"מה" העולה מן השיר, ויש לתפוסם כמהות הוליסטית. 

התרשים המובא להלן מתווה מתודה להוראה שירה המקפלת בתוכה הן את הצד הרעיוני  והן  את הצד הצורני כיחידה אינטגרטיבית. באמצעות מתודה זו ניתן להתייחס את מהות השירה בראייה סינכרונית ודיאכרונית כאחת, משום שבכל שיר ניתן לאתר את המאפיינים הבסיסים  הנתונים להלן. במידה והם אינם קיימים בשיר, הרי זה משום שיש לכותב מגמה מכוונת. בהיעלמותם של יסודות הוא מבקש ליצור סטייה, שדווקא היא מדגישה את המכלול.

רקע  תאורטי

כדי לזהות את מטרותיה של השירה ואת מאפייניה יש לעבור כמה רמות של התייחסות אל השיר: יש קודם כל "לקרוא שיר", "ללמוד שיר" ואחר כך "לפרוש שיר". במסת המבוא לספרו  מציג א"א ריבלין (ריבלין, 1986) כי הדרך לניתוח יצירה ולפירושה נעשה על פי העיקרון, כי "הטקסט מכתיב את המתודה" (ההדגשה במקור), כאשר משמעות הדבר על פיו הענקת יחס מיוחד לכל שיר כיצירת לימוד עצמאית, לכן  הוא בוחר את המושג "מפתח דידקטי כאמצעי למקד את העיון והדיון בשיר. ריבלין מציין, כי המושג ניתוח שירה אינו מקובל עליו, משום  הקונוטאציה האלימה הנלוות למושג זה.

ש. האופטמן (האופטמן, 1985) בספרה "מתודיקה להוראת שירה" מציעה דרך להוראת השירה המושתת על המטרות הכרוכות בהוראת השירה. הכותבת עורכת הבחנה בין חשיבה ספרותית לחשיבה  דידקטית, אלא  שתוך כדי קריאת הדברים נוצרת תחושה, שהחשיבה הספרותית  מכילה בתוכה באופן אימננטי  שיקולים דידקטיים.  היא בוחרת את ההתייחסות המתודית על פי נקודת המוצא, כשמשמעות המושג נקודת מוצא (ההדגשה במקור) הווה אומר: בחירת אספקט מסויים, אשר לדעת החוקר או הקורא הוא האספקט הדומיננטי והמרכזי, מעין גרעין אליו קשורים כל המרכיבים של השיר.

במאמר זה אני מבקשת להציג מתודה הוליסטית, שמטרתה להציג בפני קורא השירה ראיה  מכלילה של תהליך ההתבוננות בשיר. שלושת המ"מ הם סך ההתבוננות, כאשר כל אחת מן המלים המתחילה באות מ"מ היא חלק מהגדרת מהותה של השירה. שלושת המ"מ מגדרים שירה תוך הבנת היסודות הבונים שירה. העיקרון מושתת על זכירה של אות אחת,  בתהליך זה יש בו משום דרך להקל על הזיכרון בעת תהליך ההוראה של המורה בכתה  ושל הלומד, המתבקש להפנים את העיקרון.

הבנת מקורה של השירה, מאפייניה ומטרותיה הם דרך לראייה אינטגרטיבית של השיר. אין במתודה זו לשלול את המתודות האחרות, אלא להוסיף עליהן, משום שכל אחת יוצאת מן הפרט אל הכלל, ואילו במתודה המוצעת על ידי יש משום ראיית הכלל ואחר תהליך הפקת הפרטים.

מהותה של השירה

 כדי לעמוד על מהותה של שירה ראשית יש להגדירה, לזהות הגדרות פורמליות שנתקבעו, ולחשוף הגדרות פואטיות, שהן חלק מהתפיסה הארס – פואטית, הגדרות אלה נזקקות למפתח  מתודי שיפענח את מהותה  של השירה ויניח תשתית להגדרתה.

להלן כמה הגדרות פורמליות: סארטר (סארטר, 1979) מציין  שהשפה כל כולה היא (למשורר) מראה של העולם, כפועל יוצא מזה מתחוללים  שינויים כבדי משקל בסדריה הפנימיים של המלה, צליליותה, אורכה, הסיומת  הזכרית או הנקבית שלה, ההיבט החזותי שלה, כל אלה מרכיבים לה פרצוף בשר ודם, וזה  אינו מבטא משמעות אלא מציגה. על פי תפיסתו המשורר  המדבר ממוצב Situe   בתוך השפה, המילים סוגרות עליו מכל עבר... המשורר שרוי מחוץ לשפה הוא רואה את המילים מצידן האחורי.

ל. גולדברג (גולדברג, תשי"ז)  מתלבטת בהגדרת השירה, היא תוהה איך נגדיר אותה? מה הם סימני ההיכר היסודיים של דרך ביטוי בשירה? מנסחת את הגדרת השיר כך:"השיר הוא שלמות, עולם מרוכז בשורות מועטות" ועוד... "השירה איננה רק דרך ביטוי, אלא דרך ביטוי למשהו, שהוא ביסודו שירה". לכן העוסק בתורת השירה משתדל לתת כלים בידי הקורא, שיעזרו לו בקריאת השירה ובהבנתה. ... ויש לנהוג בזהירות יתרה לגבי הכלים האלה ולא להיתפס לדברים חיצוניים בלבד. בלמדנו לפרק יצירה ליסודותיה, עלינו ללמוד להרכיבה מחדש כדי לא לגרוע משלימותה. כדי לבסס את הגדרת השיר מציעה ל. גולדברג קשת של הגדרות למושג שירה כמו: הגדרתו של ויליאם וורדסוורת': "השירה היא ביטוי רב דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי בדרך כלל... זוהי ההתפרצות הספונטאנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם תוך שלווה" א. דיקנסון מגדירה שירה כך: "אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא. אם אני חשה תחושה פיסית, כאילו הסירו ממני את קודקודי, יודעת אני כי שירה היא זאת". אלו הן הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?" קולריג' מגדיר שירה כ"מיטב המילים במיטב סדרן". אין בכל אחת מן ההגדרות הללו כלי אופרטיבי איתו ניתן לבוא לכתה ולחשוף בפני תלמידים דרך אשר תקל על תהליך הבנת יכולת  ההתמודדות עם מהי שירה? ל. גולדברג במאמרה מציגה קשת רחבה של הגדרות. בצד  ההגדרה ניסיון  להבינה, לסתור אותה להשוותה עם מהותה של הפרוזה. תהליך הפכפך זה נעשה, משום שלא נחה  דעתה ולא מצאה נקודת משען הולמת להגדרת המושג שירה. בשורה האחרונה לאחר שמיינה קשת רחבה של אמצעים אמנותיים היא מצהירה: "שאמצעי הביטוי.. אין הם אלא דרך ביטוי להלוך מחשבה ורגש לאותה ראיית עולם מיוחדת שבזכותה המשורר הוא משורר" או כמו שניסח זאת נ. זך בשירו: "שירה מבררת דברים מבררים, בזהירות היא בוחרת/ דברים נבחרים. היא מסדרת/ להפליא דברים מסדרים. לומר זאת אחרת/ קשה, אם לא בלתי אפשרי."  ומסכם ד. אבידן האומר: שיר הוא דבר / שאני קובע שהוא שיר/ לאחר שאני כותב אותו/... "

תקצר היריעה מלהכיל את אין סוף השירים, שעניינם הגדרת שירה, או שירה ארס פואטית, העונים להגדרה של "שירה בראי עצמה". כדי לנסות ולדון בשאלה מהי שירה, אפשר להביא קשת של שירי משוררים, אשר בתוך שירתם הם מציעים הגדרה למהות השירה, בכך אולי מתעשר העולם הרוחני, אך עדין איננו יודעים להגדיר שירה מהי?

מתודה להקניית המושג שירה 

גישת שלושת המ"מ: מקור, מאפיינים ומטרות אלה הם הנושאים העיקריים בהם יש לדון בעת הקניית מושג השירה:

מקורה של השירה -  מאין נחלתי את שירתי? או השירה מאין תבוא? השירה היא אחת ההבעות הקדומות ביותר. שירה היא פרי התפעמותו והתרגשותו של היחיד. לא בכדי  הריתמוס של השיר מבוסס על מספר הפעימות הקצביות בו נאמר השיר. ב. הרשב (הרשב, 1990) כותב: "שירה היא אמנות ריתמית. כשם שלא יעלה על דעת אדם להקשיב למוזיקה או לחבר מוזיקה מבלי שידע יסודות של הרמוניה ושל קומפוזיציה מוזיקלית, כך לא יתכן לקרוא שירה בלי הקונטראפונקט שיוצר היחס שבין תבניות המשקל והצליל לבין  השכבות הסמנטיות.

אמיר גלבוע (בתוך ברזל,1976;40) מנסח את מקורה של השירה כך: "מעשה כתיבת השיר הוא חד פעמי ועיצובו מתהווה הדברים הקיימים העצמים, המחשבות, הזיכרונות, המאווים, המגמות, ההשפעות וכו'. האלמנטים של החומר ההיולי הדרושים ליצירת השיר קיימים כשם שליצירתו לקח האלוהים מן החומר הקיים... אין השיר שיר בהעדר הזדהות עם כל הסובב"

כבר במקרא אנו עדים לניצני כתיבת השירה על ידי היחיד. למך שר "עדה וצלה שמען קולי/ נשי למך האזנה זמרתי" (ספר בראשית ד' )

השירה מציינת הבעה ייחודית היא נובעת מתהליך של התרגשות והתפעמות ככתוב "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" (שמות טו א') או ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא (שופטים ה א'). כל נביא גייס את דרך הבעתו הפרטית, כשם שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, כך אין שני משוררים משוררים בסגנון אחד.

מאפייניה של השירה – לאדם הדובר שתי יכולות לבנות משפט. הדוברהראשון, הרגיל, על פי תפיסתו של יעקובסון (יעקובסון, 1987) מנצל את היכולת לבנות משפט ברצף, ואילו המשורר מנצל את היכולת האנלוגית של המוח את העיקרון המדמה. השירה במהותה מצטיינת בשיוויוני הערך. שיוויוני ערך דהינו להעמיד דבר במקום דבר אחר, והכוונה לשלל האמצעים האמנותיים, אותם אנו מזהים בתהליך הפרוזודי של השיר. לדעת יעקובסון, מה שמייחד את השירה הוא השימוש "בפונקציה הפיוטית", כלומר חזרה על ציר ברירת הצליל המשקל והשדה הסמנטי.

מאחר והלשון היא המארגנת את העולם של השיר יש להתבונן בשלושת הצירים המארגנים את השיר: הציר התמאטי, הציר התמונתי והציר הפרוסודי. מבנה העומק של השיר יכול להיות מושתת על אחת משלוש  האופציות, או שהשיר  ירצה לספר על התרחשות מסויימת ובאמצעותה לבנות הלך רוח וכו' או שירצה לספר על תמונה מסויימת ובאמצעותה לבנות חוויה, או על ידי המנגנון הפרוזודי ליצור אוירה למשל יצירת תחושת חנק או מקצב רועש.

 בציר התמאטי יש לאתר את גרעין ההתרחשות, העומד בבסיס השיר. הדבר נעשה על ידי איסוף האינפורמציה הנצבר מבית לבית (השירה היא אמנות של זמן, להבדיל מציור שהוא אמנות של מרחב). את המידע אוסף הקורא מתוך השיר ומעבד אותו לכלל הכללה או הפשטה בהתאם לנסיבות, שהרי האינפורמציה לא גלויה לחלוטין.

בציר הפרוזודי הקורא מתבונן בסך האמצעים המרכיבים את השיר. החל מהשורות המרכיבות אותו דרך מבנה בתיו, אל החזרות והחריזות, המצלול, האנפורה והאפיפורה ושאר המושגים, הבונים את מילון מונחי הספרות.

בציר  התמוני – פיגורטיבי השיר מנסה לבנות הלך נפש באמצעות תמונה או רצף של תמונות. תמונות אלה מפורקות לרכיבים באמצעות לשון מיובאת ואחר נבנים מחדש באופנים אנלוגיים שונים. תהליך זיהוי התמונה, הבאתה למכנה משותף מכונן חדש, הוא היוצר את הרטט הפואטי .

מטרתה של השירה – על פי תפיסתו של יעקובסון  (יעקובסון, 1987) השירה נושאת שדר. שדר יכול להיות בעל ייעוד אסתטי בלבד, ואז הוא יתפרש באופנים שונים על פי פיענוח ההקשר והצופן של כל קורא,  או לחלופין שדר יכול להיות נושא מסר סגור, דהיינו שירה מגוייסת, המתפרש על פי הצופן שתבע כותב השיר.

כדי שהשדר ייקלט יש להתייחס לחמשת האלמנטים הבאים: המוען, הנמען, הצופן, ההקשר והמגע. שדר פיוטי הופך מובן ובעל משמעות רק לאחר הבנת הצופן וההקשר, בעיקר לפונקציות  העיקריות של הלשון, כפי שמציג אותן יעקובסון.

1.       רפרנציאלית -  הקשר  הישיר בין מלה למשמעותה, המלה מייצגת דבר מסויים. השירה המוסרת מידע מסויים, אבל באותה שעה היא מארגנת את העולם הנמסר בצורה המושכת תשומת לב גם לשפה עצמה.

2.       פואטית -  הלשון מבקשת לדבר על המציאות  בצורה יפה, התפקיד  מיוחד בתוך החוויה האסתטית. פונקציה זו היא השלטת ולא הפונקציה הרפארנציאלית.

3.       אמוטיבית -  הלשון מעוררת רגשות. (מתייחד לתפקיד המקוננות)

4.       פאטית -  תפקיד הלשון הוא ביצירת קשר, סוג של דיבור, שתפקידו לסלול דרך לקראת שיחה. כמו: הלו, אתה שומע אותי?, בשדר השיר יש לבחון האם נוצר מגע בין המוען לבין הנמען

5.       מטא לשוני – לשון מסבירה, לשון המפרשת את הלשון. זהו שיר היוצר מצב בו הדובר מפרש בלשונו שלו את הלשון המוצפנת

6.       קונוטטיבית – לשון מצווה, לשון הנותנת פקודה.

לכל אחת מן הפונקציות יש תפקיד בלשון השירה, אבל המעמד המיוחד ביותר מוענק ללשון הפיוטית החד פעמית המוענק לשירה.

 או בלשונו של ה. ברזל (ברזל, 1976) שיר החותר למגע שלם בינו ובין הקורא הוא שיר המגדיר את משמעויותיו, ההקשר ברור והמילים אינן מעוררות ספק לגבי כוונתן.       

ניתוח מדגים

השיר המוצג להלן נכתב בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 23 באוגוסט 2002 על משורר או משוררת בשם שיר.

מקור השירה: הדובר בשיר מציג את עמדתו האידיאולוגית ביחס לתהליך כתיבת השיר.

הדובר בשיר מזדהה בסוף השיר בלשון רבים אמרנו,  הדובר בונה יחסי מוען נמען המאפשרים התבוננות כפולה: האחת רצינית, כפי שעולה מדבריו של ב. הרשב (הרשב, 1990) המבהיר, כי גם אם הדובר מזדהה בלשון רבים הרי הוא מבקש להביע אמירה חברתית ואין בכך משום רצון לסתור את האני הפנימי, שהרי ממילא הוא העומד בבסיס הטיעון החברתי. 

האפשרות האחרת היא לתפוס את השורות האחרונות של השיר באופן מחוייך עד אירוני  ככותרת  הספר "שלא תגידי שלא אמרתי לך" (יצחקי ולשם, 1986), עד אופק הצפיות של הקורא העכשווי המכיר ביטוי  כמטבע לשון אצל הכלכלן נחמיה שטרסלר.

מאפייני השיר

השיר כתוב כבית אחד דבר, היוצר דחיסות מבנית, אך גם דחיסות רעיונית. כלומר נבנה קשר בין הצורה והתוכן. השיר כתוב ללא סימני פיסוק, דהינו בגלישה תחבירית,  הקריאה הדחוסה יוצרת אצל הקורא קריאה כמו במניפס, יש כאן עמידה מתלהמת עד כדי ניסוח, שיש עמו מימד של הזהרה בסוף השיר.

השיר מאופיין בחזרות מסוגים שונים: חזרה על שורות, חזרה על צליל ה – L, חזרה על מילים.   החזרות מדגישות את תהליך השיכנוע, כמו כן הכותב משתמש בשם הפועל וזה נושא תחושה של טקסט מדריך או מפעיל, המנחה את הקורא, כיצד יש לבצע את פעולת הקריאה. השיר נבנה על דרך השלילה "שיר לא צריך" "שיר לא אמור" החזרה לא רק מארגנת, אלא  תורמת להדגשה התודעתית הנחשפת. באופן תת מודע אפשר להציב שיר זה מול שירו של ח. לסקלי המציין שירה מהי?

"...שירה חייבת לעמוד ולדבר./ לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר/...

שירה חייבת לבקר בברצלונה  ולדבר שם / אנגלית....

שירה יכולה להיות מזון מדבר/שירה יכולה להיות כמו קונפיטורה...." וכך הלאה  ח. לסקלי יוצר רשימה של דברים בלתי אפשריים הגלומים בשירה.

נדמה, שהדובר בשיר מבקש לחשוף את המסגרת החברתית הנורמטיבית המגדיר מהי שירה?  מטען המילים או השדה הסמנטי  הנקוט בשיר מאוכלס ברובו במילים הלקוחות מתחום עולם ההסברה הפוליטי - משפטי, לקבוע חוקים להסביר קריטריונים, כפיה בעליל הגדרה וידיעה. התחושה היא שתוך מסירה העיקרון הפואטי – אסתטי הדובר מעביר גם את המסר שירה מגוייסת מהי? מי שמסביר מי שחוזר על עצמו, מי שקובע חוקים או קריטריונים, מי שמגבב מילים הרי נמצא בתחום האחר של מי שאינו אומר שירה או מהי שירה. יש כאן מעין חלוקה דיכוטומית של הריבוד החברתי.

מבחינת היסוד התמוני הכותב/ת משתמש/ת בהאנשת השיר. השיר חי נושם ופועל  כדי הביא את הקורא מהבנה חד ממדית של המגע עם השיר אל הבנה של משמעויות אין סופיות הגלומות בשיר. אולם גם אם המטאפורה בשיר אינה כל כך מהותית ונקבל את הגישה שאפשר בהחלט להסתדר גם בלי מטאפורה ותוכן השיר מושלם ומובן בלשון הפשט, כי מטאפורות ושאר פיגורות אינן אלא קישוט חיצוני המתוסף לתוכן ומשמש  לו לבוש נאה (זנדבק, 2002), הרי מנגד מציב הכותב את ההנחה שהמטאפורה מכוננת פעילות גומלין בין שתי מחשבות, משמעות חדשה וכך היא מתארת העולם מחדש. גם אם אין בשיר זה משום יצירת מרחב מטאפורי מפתיע הרי פעולת הגומלין שנאלץ הקורא לערוך בתודעתו בין תפיסת המילה במשמעותה ה רפארנציאלית לבין בחינת הקונוטאטיבית במקום בו היא מונחת בשיר לבין המטען האסוציאטיבי המתוסף לה על ידי הקורא די בכך להמיר את המלה ממסמן חד ערכי למסמן בעל משמעיות  נרחבות.

מטרת הכתיבה: הכותב/ת מגייס את כל משאבי האמצעים האמנותיים כדי לנסח את העמדה אותה היא מבקשת לחשוף. מבחינה תמאטית היא מנסה להציג את נושא השיר כבר בכותרת השיר. בפתיח נאמר "שיר הוא לא סתם גיבוב של מילים". אמירה זו קשורה בגיוס תמונת העולם המוכרת של תהליכים חברתיים תוך שימוש בתבנית פואטית נועד להבליט את משמעות השיר.

לסיכום

אסכם את הדברים,באמצעות ניסחו של סארטר (סארטר, 1979) המשורר משעה שיצק את תשוקותיו בשירו הוא חדל להכירן: המילים נוטלות אותן, חודרות אותן  ומשנות את צורתן. אין הן מסמנות אותן , גם לא בעיני המשורר עצמו. הרגש נהיה לדבר.... בכל משפט בכל חרוז יש תמיד  והרבה יותר מאותו רגש....

מתודה זו מהווה נקודת מוצא לבחינתו של כל שיר נתון ללא התנייה סינכרונית או דיאכרונית. באמצעות המיפוי יוכל המורה או התלמיד לגשת אל ניתוח השיר מתוך ראייה ברורה של המטרה. חשוב לציין, כי תרשים זה מתייחס רק אל הכותרות המרכזיות ויש ללמוד גם את היחידות הנפרשות והנגזרות מכל יחידה. כלומר: על המורה והתלמיד להכיר את כל המונחים הפרוזודיים כמו את כל המונחים הקשורים בעולם התמוני. המשורר אינו מפריד בין התוכן לרגש והמורה  או הקורא  נאלץ לעשות את הפעולה הטכנית  המחייבת או הבלתי מחייבת של  הפרדת  המלה למרכיביה  הפרוזודיים, אך רק כך  יכול הקורא להפיק את מירב המשמעות הגלומה  בשיר. 

אין ספק, שכאשר צריך לזכור רק שלוש  אותיות קל לצאת לדרך, שלעיתים נראית מאיימת.    

רשימה ביבליוגרפית

 הערה: המאמר פורסם בגיליון מסד מס' 1  בשנת 2003