כל עוד...

סוף, סוף הליל פורש את כנפיו גם על ביתי, אופף אותו בניחוח חלומות.

שקט פושט את זרועותיו הארוכות ,  חופן אותי ואני מתמסרת לו כשליבי הולם בחוזקה. הריגוש אוחז בי, מכה גלים בגופי, במוחי.

אני מוכנה לעוד ליל שימורים.

חולצת נעליי ופוסעת על קצות האצבעות אל עבר הדלת הקסמים.

המרתף בולע אותי בבת אחת. אני צונחת על כריות הפזורות על מרבד עבה.

עוצמת את עיניי. חשה במגע מוכר של זרוע בלתי נראית המגששת רגע קט בין שדיי, חודרת את עורי ומפלסת את דרכה אל ליבי, חופנת אותו בעדינות, מתמזגת איתו.

זרוע שניה לופפת את צווארי, זוחלת על פני עורקיי, דוגמת את הדופק הפראי שלי, פולשת אל מוחי הקודח,  מספיגה אותו בנוזל צמיגי המופרש ממנה  בנדיבות.

עונג אלוהי סוחף אותי למצולות. ואז שתי הזרועות לוכדות בועה מרהיבה, המבליחה בן צלעותיי.

אני בוהה בתדהמה ביופי נדיר שנגלה לעיניי. עשרות בועות מרחפות סביבי, מסחררות אותי ביופיין.

אני בוחנת אותן אחת, אחת, מנסה לחדור במבטי לעומקן. תודעתי שוקעת בהן, רוטטת מגוונים משתנים

במופע משלהב, מפרפרת בין איי הרמוניה המושלמת ומראות זוועה. אני חשה כאן שואבת ונשאבת.

חוטים כסופים נרקמים בין הבועות ויוצרים אישות אחת, חיה ופועמת. בועות משחררות רכבות צבעוניות הדוהרים על פני הרשת הכסופה. בועות משנות את צבען ואת צורתן בצורה תמידית.

הבזקי אור בוקעים מדי פעם, כשעוד שתי בועות מתמזגות ואז..אז... האישות הענקית הזאת נדרכת, קופאת לרגע.

קולות שמימים נשמעים כהמיית מלאכים.

אני מבחינה בה, בבת זוגה של בועתי, מתקרבת במהירות בזק, מתמזגת איתה. הבזק בגווני תכלת מעוור את עיניי, גופי נרעד, עונג זורם בעורקיי. נשמתו מתמזגת בנשמתי. שעות של סחרור רגשות, של גהות ושפל, של כעס והשלמה, של תשוקה וכמיהה, הבנה המפשפשת בנימים הדקים ביותר של עמקים בתוליים. בני אנוש קוראים לזה אהבה.

שחר עולה, הקסם מתפוגג. זיווגים מתפרקים לצלילים חרישיים קורעי לב. רשת כסופה מתפוררת, הבועות נשאבות , נכלאות בין צלעות.

ביתי מתעורר. צעדים נשמעים. מאיימים לפלוש ולגלות את עולמי הנסתר, את מפלטי.

לרמוס את מה שנותר ממני. אני ממהרת לשוב לשגרה. דלת הקסמים נטרקת.

אני יודעת, יום אחד הכל יתגלה. אני עוד מספיקה להקליד את רישומי הסודיים, עוד שיר, עוד סיפור.

בסתר. אלמוניות מתוקה משכיחה בי את רגשות האשם.

לחיות על הקצה, לאהוב עד תום, לחיות את השניה. פשוט לחיות ולנשום מלוא הראות.

הגזל וההרס שזורע סביבו האושר שלי לא מכניע אותי. חיי הכפולים יצוקים בכתיבתי.

מדי פעם אני מנסה להיגמל. לשווא.