מכתב
ניכנסתי לקומונה.
"יש מכתב," אביב הפטיר לעברי, בסגנונו המיובש, והצביע על מעטפה שנחה על השולחן.
לקחתי את המעטפה, התישבתי על הריצפה, והתבוננתי על הכתובת: "לכבוד: עודד כהן..." בכתב-יד מוכר.
פתחתי את המעטפה בהסח הדעת, והתחלתי לקרוא. הדף נראה מקומט, מלא במחיקות, ומריחות דיו, של רטיבות, בחלקים גדולים ממנו.
"עודד אהובי,
התלבטתי ארוכות, האם לישלוח לך מיכתב, או לעזוב אותך בשקט, אולם לבסוף החלטתי, שזכותך לדעת. מצפוני לא נתן לי להתעלם מחלקך, למרות שכולם אומרים, שזה רק עיניין של האישה, אני מרגישה אחרת.
שתדע כי כל החלטה, היא לגיטימית בעיניי, וגם לא להחליט, ולהשאיר לטבע לזרום בדרכו, זה סוג של החלטה. זו ההחלטה שמן הסתם תתקבל, אם לא אשמע ממך בקרוב, אז כדאי שתזדרז ליצור קשר. בעצם אני לא נותנת לטבע אף פעם לזרום, אז בטח ההחלטה ההפוכה תתקבל. אני מבולבלת! אין לי מושג מה לעשות, אבל איאלץ להחליט בעצמי, אם לא תיצור קשר בהקדם!
אבל מה אני מבלבלת אותך במוח, אם עוד לא סיפרתי לך מה העינין.
אז נתחיל בהתחלה.
באתי לבקר אותך, וכנראה בגלל, חילופי השעון, או אולי סיבה אחרת, גלולות ההריון, לא ביצעו את תפקידן, באותו לילה נהדר וקסום.
לאחר שחזרתי, חשתי ברע, והלכתי לרופאה שלי, שמיד קבעה כי לא מדובר במחלה, אלה תהליך טבעי ובריא, הקרוי הריון.
עדיין לא סיפרתי לאף אחד.
למה אין לך טלפון-נייד?
אתה בטח שואל מי האבא, כמו כל גבר מצוי, אז רק שתדע, כי אין כל שאלה לגבי אבהות, מכיוון שמעולם לא שכבתי, עם אף-אחד אחר.
לא היתה לי כל כוונה להפיל אותך בפח, או לאלץ אותך להיות איתי.
אני מוכנה גם לגדל את הילד בנפרד, אבל לא אם אינך רוצה בו. זה אכזרי מדי כלפיך, וכלפי הילד.
אבקשך להיות כנה עם עצמך, ולחשוב טוב, טוב, אם אתה מוכן להיות נשוי, או לפחות אבא.
אני יודעת שאתה לא מוכן, זה דבילי!
אני מתכוונת לחשוב טוב, האם אתה מעדיף להפסיק, חיים שהתחילו ממך, חלק מגופך, כמעט, כמו שהם, חלק מגופי, או אולי, לקחת עליהם אחראיות ולטפח אותם. אני יודעת שזה יהיה ילד נפלא, אבל לא ארצה ללדת אותו בלעדיך.
בבקשה הזדרז בתשובתך!
אוהבת אותך יותר מהחיים,
שלך,
אהובתך יוליה"
"אתה עודד כהן!"
הרמתי את הראש, ואני רואה את אביב מכוון אל ראשי אקדח.
"אתה יודע טוב מאד, שאני עודד, אביב, ואין לי מצב-רוח לשטויות שלך עכשיו, תעזוב אותי בשקט עם הדרמה שלך טוב."
בדיוק הדלת נפתחת בסערה, ונדב מופיע, ואקדח בידיו.
"תזרוק את הנשק, או שאני מפוצץ אותך!"
אני מסתכל עליו בהלם. לא יודע אם לשמוח לראות אותו, או לכעוס, שהוא עוקב אחרי כל הזמן.
"אהלן נדב, מה העניינים? מה אתה עוקב אחרי, יא גנוב? תכיר, זה אביב מהקומונה שלי, אביב, נדב. זה רק אקדח תיאטרון, שהוא משתמש בו להצגות, לא צריך להתרגש!"
"אוקי עודד, מצטער להתפרץ ככה. יש מודיעין נקודתי, על כך, שמנסים, לחסל אותך, אז בבקשה, תשים את האפוד-מגן הזה, תעשה לי טובה, אני לא צוחק איתך!"
כשנדב אומר, אז עושים. למרות שהדבר נראה לי מגוחך למדי, לבשתי את האפוד, הכבד, שהוא השליך לעברי. "ראיתם משהו חשוד?"
"לא! שום דבר!"
"לא! שום-דבר, חוץ מההתפרצות שלך!"
"אוקי, אני אצא לפטרל מסביב," הוא אומר, ומסתובב.
בום אדיר נשמע, ולחרדתי, אני רואה את ראשו של נדב, מרוסק, והוא נופל ארצה, בשטפון של דם. "נדב!" אני מזנק לעברו, וחבטה עזה, פוגשת את ראשי, ומטיחה אותי, בחזקה לריצפה.
"תישאר במקומך יא בן-זונה חרמן! עכשיו הגיע תורך. תגיד יפה שלום!"
"אביב! מה קרה לך! אתה שיכור!"
"אני אלון! התאום של האפס, שגר איתך. כבר התיאשתי, שיצא ממנו משהו.
בחיים לא הייתי מזהה אותך, עודד כהן הכלב, איזה זקן, ושיער צימחת, נראה כמו רוביזון קרוזו! מזל שבדיוק הגיע המכתב הזה כדי להסגיר אותך, כנראה שזה לא היום שלך!"
תספר לי על זה! אין לך מושג עד כמה שאתה צודק..., "למה בכלל שתכיר אותי, עם או בלי שיער? מה הקטע שלך? יא חולה-רוח, רוצח, סדיסט!" צרחתי לעברו במלוא גרוני. בוכה בהסטריה, על אובדן אחי האהוב, ועל מר גורלי. עדיף לי למות ודי. שיהרוג אותי כבר! למה הוא מזיין את המוח?!
"מהתמונה שלך בדרכון, שסחבתי ביום שהגעת. לא היה קשה לעבוד על הדולי, הפוסטמה הזאת, שאני אביב. הטמבלית, מוכנה לעשות הכל בשבילו, והוא, אין לו אפילו מושג. אמרתי לה, שישראלי, בשם עודד מגיע, ושתארגן לו איזה מסוס, לפתות אותו לקומונה. הפראירית, בצעה פעולת הסחה מושלמת, בלי לחשוד בכלום, ואני כבר טיפלתי בשאר.
הראתי לאישתי השרמוטה, את הדרכון, והיא אישרה שזה אכן השליח האנס. עודד כהן, האחד והיחיד, הוא ולא אחר! יש לך מושג כמה שליחים, בשם עודד כהן, יש רק ברמת-גן? איזה כאב ראש עשית לי! לא יכולת למצוא שם יותר מקורי?"
באמת נורא מצטער, "אני לא אנס! אפילו לא נגעתי בכלבה! המתרוממת, המגעילה הזאת, כל-כך מיוחמת, שאפילו אימה עלי, שבעלה ירצח אותי, אם לא אזיין אותה. פשוט הלכתי משם, מעוררת רחמים!"
"מה אתה חושב שעשו אותי באצבע?!
אני יודע בדיוק, עם איזה זונה, יש לי עסק. אחרי שעשיתי לה פיקסו מהפנים היפים שלה, היא שפכה את כל הקרביים, אבל זה לא אומר, שמותר לך להתענג, על מראה חמודותיה, של אישתי ז"ל, ולרוץ לספר לחברה!
טוב, עכשיו תהיה לך, הזדמנות לסיים, את מה שהתחלת בגן-עדן, או בגהינום!" אלון סיים את דבריו, והרים את אקדחו לעבר ראשי, כשאצבעו מתחילה לסחוט את ההדק. "תגיד יפה, ביי, ביי!"
"זרוק את האקדח אלון!" אביב הופיע בדלת, ואקדחו שלוף.
אלון פנה לעברו, "אתה יכול לחסוך ממני את הדרמה! עודד כבר גילה לי, שהאקדח שלך, הוא דמה, וחוץ מזה, נקבה כמוך, לא מסוגל להרוג אף אחד, ובטח שלא את אחיך, הנערץ, אז אל תכריח אותי להכאיב לך!"
ניצלתי את ההזדמנות, וזינקתי לעבר אלון בכל כוחי, הוא הסתובב לעברי, וכיוון את אקדחו. שתי יריות נשמעו, חשתי מכה אדירה בחזה, וצנחתי עליו בכל משקלי. נפלנו יחד מתבוססים בדם. הרגשתי איך, למרות הכאב הנורא בצלעותי, עדין כוחי עומד לי, ואני אוחז בו, בכל כוחי, לא מרפה, לא מוכן למות, עדיין לא!!
אביב ניגש אלינו, ואמר "אתה בסדר אח שלי?" הרמתי את ראשי לעברו, והירפתי מאלון.
הוא צנח מידיי, ללא רוח חיים, והבנתי, שהוא מתכוון אליי. הוא רכן אליי, וחיבק אותי בחום, אל ליבו.
אחים בדם.
===
===
===
"נדבי תראה מי בא לבקר!"
"דוד אביב, איזה כיף! מה הבאת לי?"
"נדבי, זה לא יפה לשאול מה הבאת, תשמח, שאביב הביא את עצמו. תגיד ככה חינכתי אותך?"
"מה הבאת לי, מה הבאת לי, מה הבאת לי?"
"תפתח בבקשה מתוקי, כמה גדלת!"
"יו איזה כיף! תודה!
תיראה אבא!"
"אתה הדוד הכי נפלא בעולם!"
- הסוף -
© כל הזכויות שמורות
