ממעוף הציפור יכולת להבחין בגושי בטון חסרי צורה ונהר המתפתל דרכם. מראה שיכל להרשים ולהטעות, כי אילו צללת מטה היית רואה אנשים החיים כעכברים במחילות. לא מחילות, היו אלו דירות, אך בעלות חזות כה אחידה שדימתה אותן לכוכי העכברים. כה דמו הדירות זו לזו שפעם קרה המקרה ששכן נכנס בשוגג לדירתה של הניה וכשלא מצא את חפציו חשב שנגנבו ועשה מהומה גדולה. בחלוף שנתיים ימים בהם התגוררה הניה באותם השיכונים לא היה חשש שתטעה, ובכל זאת בסתר ליבה המשיכה להאמין שהוא, השכן, ישוב ויטעה, ואף היתה משחזרת בראשה את השיחה שתתקיים כשהדבר יקרה. פעם חלפה השיחה בליבה ופעם נאמרה בקול. ולפעמים היתה מחליפה את השיחה באחת יותר נועזת, במיוחד אם חשבה שרמז לה דבר מה במסדרון או בדרך אל דלת הכניסה. והיו ימים שהיתה חולפת תכופות במסדרון או פותחת חריץ בדלת. ואם שמעה את דלתו חורקת היתה מזיזה את הספה או חפץ אחר שיכל להשמיע רעש מדאיג. אחרי זמן, משכשלו כל ניסיונותיה, חשבה לדפוק על דלת השכן. דמיינה במדויק את פנים חדרו, דבר שלא היה קשה שכן הדירות כולן היו זהות בכל. פנים הדירה חולק לחלל אחד קטן בו עמדו שולחן וספה זה מול זו, וחלל נוסף, קטן עוד יותר מקודמו, שבו הותקן כיור ומדף עם כירה, שעליה הכינה מפעם לפעם תבשיל צנוע לעצמה. כמו שאימנה את מחשבתה ותרגלה שוב ושוב את השיחה ביניהם, כך עשתה עכשיו בתנועה. מוזגת מים רתוחים לשתי כוסות, מניחה אותן על השולחן, מתיישבת בקצה הספה, רגליה שלובות זו על זו מבוישות מעט, ובאיטיות נעה, כאילו בהיסח הדעת, בתוך כך שהיא קרבה אל כוס משקה שהונחה מעט במרחק מלכתחילה, מחליקה את ישבנה, מורידה רגל אל הרצפה, ולפעמים אף היתה מפשקת מעט את רגליה, כך שבסוף התרגול היתה מגיעה לעברה השני של הספה.
בבוקר היתה חולפת ליד דלת השכן. כל שהיתה צריכה לעשות הוא להביט אל ראש אריה הברונזה התלוי על דלת העץ, לאחוז בטבעת שנשא בפיו ולנקוש עמה על העץ. אבל בכל פעם מבט אחר של האריה הוא שהבריח אותה. עד שהחליטה על מותו של הקשר וקברה אותו אחריה.
חלפו הימים וחסרונו של השכן הותיר חלל שהתמלא באוסף פעולות קטנות שבנו סדר יום מדוקדק לגוף מאולף. גוף שקם בעצמו ברבע לשבע, מנקה את עצמו, מדיח את ערמת הכלים שנשכחו מיום האתמול בכיור, לוגם מחצית מכוס הקפה ומרוקן את מה שנותר אל תוך הכיור, מתגלגל אל משרדי הדואר, אוסף תיק עמוס מכתבים, מפזר אותם בתיבות הדואר, עובר בצרכניה השכונתית וזורק את המצרכים הקבועים מהמדפים אל הסל, עולה במדרגות, פותח את הדלת, נכנס, פושט את המדים, מתכסה בשמיכה, ישן שינה עמוקה מלאת חלומות, בשעת בין ערביים רגליו נושאות אותו אל ספסל העץ שבגן הציבורי, יושב שם עד שמונה. חוזר הביתה, אוכל פרוסת לחם עליה מרח שיכבה דקה של חמאה, ורק אחרי שסיים לכלות את פרוסת הלחם היה עוצר פתאום, מניח לה לחיות את חייה לכמה שעות. מין גוף עצמאי, לא חלק ממנה, לא זקוק לה בכלל. ואז הייתה מפשפשת בתיק שלו, שולפת מתוכו כמה מכתבים שהשאיר בשבילה ופולשת לעולמות של אנשים אחרים. מתעניינת במיוחד באהבות או בפרידות, וגם בפחדים לפעמים. דברים שאנשים לא מדברים עליהם, מעזים רק לכתוב אותם במכתבים.
פעם נפל לידה מכתב מאדם שחלה במחלה ממארת. על ערש דווי שלח מכתב פרידה לאישה אותה פגש לפני שנים באחת מהתחנות בחייו. שלח מכתב מתומצת, מין גלויה לא גלויה במיוחד. "שלום.. היה נעים להכיר.. להתראות..", בלי כל מה שביניהם, פרט אולי לכמה פרטים ביוגראפיים על השתלשלות המחלה ההיא. היה זה נוסח רשמי ומרוחק, ובכל זאת, משהו במכתב הזה דיבר אליה. אולי היו אלו ההתפתלויות סביב המפגש עם המוות. כאילו יש לו דבר מה חשוב לסכם, אבל במקום לרשום אותו, באו להן רק מילים סתמיות, חסרות משמעות. איזו נכות, פגם מולד בלתי ניתן לתיקון. והיא חשה שהוכתמה גם כן באותו הפגם, לכן היה לה מה לומר לו. לקחה עט ונייר וענתה למכתב ששלח. רצתה לספר לו על המום שלהם, אבל במקום לדבר על המום סיפרה סיפור על שנים ארוכות שלא התראו. מפליגה בדמיון לגונדולות בונציה ולשדות אורז בסין. ובמכתב השני היא באוסטרליה, חוצה עם מקל יערות גשם סבוכים. התחילה קונה ספרי מסעות, מקבלת מהם השראה ומספיגה את נייר המכתבים בריחות וטעמים של אותם עמים רחוקים. והוא, החל עונה במכתבים שהיו נאספים בתיק של הגוף שלה ומגיעים אליה אחרי שעה שמונה. כבר לא היו אלו מכתבי פרידה. החליף אותם במכתבי אהבה. נזכר באהבת הנעורים שלו. מתאר מסלול של בחירות רצוף חרטות. מנסה לכפר על פרידה אומללה בה נטש אותה ונסע לספרד. והיא מנסה להסתיר מפניו שלא ממנה נפרד, אבל בכל זאת היתה סקרנית, במיוחד לגבי אותו אירוע מכריע. לכן היתה מנסחת שאלות במסווה של תשובות. והוא היה עונה לתשובות שלה, אבל גם תמה על שנשרו מזיכרונה פרטים כה משמעותיים מעברם המשותף. ופתאום הוא ביקש להיפגש. להוט ממש להיפגש. אחרי כמעט שנה של חליפת מכתבים, פתאום הבחינה הניה שאותה מחלה סופנית התרשלה ולא שמה קץ לחייו. לא ידעה איך לחסוך מאותה אישה את המבוכה שבמפגש, לכן הרגה אותה. כלומר, שלחה מכתב, כביכול מעורך דין מוסמך, המודיע על פטירתה של הגברת שוודאי כבר חצתה את קו שנות השמונים והגיע זמנה לנוח. היא מתה בדיוק ביום השנה למותו של הקשר עם אותו השכן.
ודווקא באותו היום התבוננה בפניו של אותו אריה שבדלת השכן וראתה בהם הבעת פנים מסבירה. היא אחזה בטבעת שבפיו ונקשה על הדלת. השכן עמד כשמגבת תלויה על כתפו והזמין אותה להיכנס אל החדר. חדרו כלל לא דמה לשלה. מיטה גדולה אכלה את כל שטחי הרצפה, ומעליה עמד מדף קטן האוחז עליו בקבוק שבתוכו הונחה אונית מפרש קטנטנה. השכן אסף בזריזות את הבגדים הפזורים על הרצפה והציע קפה, ומיד לאחר שרשם בראשו את ההזמנה פרש אל המטבח. הניה סרקה את החדר ועיניה נעצרו כשנתקלה בבקבוק והאוניה בתוכו. היא אחזה בבקבוק והביטה בו מבעד לקרני האור החודרות דרך שלבי תריס חלונו. בתוך הבקבוק, על סיפון האוניה, ראתה את עצמה יושבת על בירכיו של אביה והוא מספר לה מעשיות על שודדי ים, שהפליגו למרחקים והטמינו באיים נידחים מטבעות של זהב ואבני חן. קולו של השכן נשמע מעברו של הקיר אך מילותיו נשמעו באוזניה במעומעם כאילו עלו ממעמקי הים. גם כשחזר עם שתי הכוסות והם התיישבו על קצה המיטה אוחזים כל אחד בכוסו, שכחה את אותן פעולות שעליה היה לעשות. לא ישיבה רגל על רגל, ולא החלקת הישבן, ולא פיסוק הרגלים, רק פיסקה מעט את שפתיה, משתוממת אל מול עברה שהופיע לנגד עיניה ממש באותם הרגעים. יכלה לראות את עצמה כילדה, רוכנת על הרצפה, משרטטת מפות, בהן צוירו איים בגדלים שונים והיא מסמנת עליהם צלבים בכל נקודות המטמון. והאב, מתנדנד בכסא נדנדה, צוחק ומתבדח, מכסה בחול את המפה שצירה כדי שתיראה כאחת שנשלפה ממעמקי האדמה. וכשהיא מוסיפה למפה סודות באותיות-לימון צהובות, הוא פולט ממקטרתו טבעת עשן ומתריע כי מוטב היה אילו בלימון היתה כותבת מילים ולא מספיגה בו את כל הממלכה. השכן כבר לגם את טיפות הקפה האחרונות וסיים לנמק בפניה את תריסר הסיבות הטובות לחלוק את חייו עם עצמו ורק עם עצמו. אבל היא לא ידעה לחזור על דבריו ועדיין הריחה ריח עשן מתוק העולה ממקטרתו של אביה.
