המרד

איך שבא לי איזה גלידה עכשיו.

טוב.. טוב.., לפחות איזה פרוזן יוגורט עם פקאן מסוכר, ואפל, מקופלת, תפוז סיני ובננה.

איך שאני מעבירה את הלק האחרון שלי ומצב רוחי משתפר פלאים, מגיעה שוטרת אנורקטית, מבקשת את תעודת הזהות שלי, דופקת לי קנס ומסתלקת במהירות בזק. אני שולפת מהתיק את משקפי הראיה שלי.

עיני לוכדות את המילה "שמנה" , שבטח השתרבבה כאן בשוגג, כי היא כלל אינה מתקשרת אצלי עם דו"ח משטרתי.

אני מנסה לא ליפול מהכיסא, כי מלל הקנס שזועק אלי בשחור עם מילה

 אני מגניבה כמה מבטים סביבי.

אדישות לוהטת של הרחוב מרגיעה אותי מעט. אני קמה על רגליי במאמץ לא מבוטל, מנסה לעצב את 125 הקילוגרמים של גופי על רגלי הכואבת מסיבוב חנויות ארוך שהרבצתי קודם לכן.

מה יש לי כבר לעשות בכל חנויות הבגדים היפים האלה, מה?

הרי אין סיכוי בעולם שאוכל אי פעם ללבוש משהו מהשפע זה במידות 36-42. ודווקא בהם, בבגדים הפצפונים הללו אני חושקת.

בעצם אני לא רוצה דבר. רק להגיע הביתה ולדפוק איזה מקלחת בת שעה ולשכוח מכל העולם.

לא מסתכנת בלעמוד ולתפוס מונית מחשש שפשוט לא תעצור לי בגלל ממדיי. מחייגת ומזמינה ספישל.

מסכן. תוך 5 דקות הוא כבר כאן ואני לא מתירה לו ברירה, נדחסת למושב האחורי, מתנשמת, לוכדת את מבטו הזועם, חושבת עוד רגע ופוקדת עליו לנסוע לתחנת המשטרה הקרובה. אנחנו חולפים ליד פונדק השווארמה ואני דורשת מהנהג לעצור. חתיחת ג`וק מיובש נועץ את ציפורניו בהגה, פוער את פיו, אך מתחרט ודוחס את גופו הצנום לתוך המושב.

אני חוזרת עם מנת שווארמה בלאפה לוהטת וארוזה בשקית take away ופחית דייט קולה להעמסת שומנים והשכחת ייסורי מצפוני.

ריח מטריף מתפזר במונית. הנהג בולע את רוקו וחושק את שיניו. הוא בטח מצפה שאתחיל לטרוף אותה מייד, את המנה המלכותית שלי.

לא כל כך מהר, מותק, חושבת אני לעצמי, לא כל כך מהר.

סוף כל סוף אנו מגיעים למבנה שעד עכשיו שימש כתחנת משטרת ישראל. הנהג פורק אותי מהמונית ועוזב בחריקה איומה.

בטח נסע לקנות לו גם מנת שוורמה, הצפלון.

תכונה מוזרה ניכרת על מדרגות המובילות לתחנה.

לא פחות מעשר נשים דשנות מנפנפות בידיהן האוחזות בדפי קנסות ומקללות בקללות עסיסיות את כל מה שעוד נותר לקלל כאן, במדינתנו. אני מעריכה מחדש את המצב ומחליטה לפסוח על ההפגנה הקולנית ולהיכנס ללובי. מובלות ע"י ריחו המטריף שנודף מאריזת take away שלי , נשות ההפגנה מזדנבות אחרי בציפייה דרוכה ודממה רועמת. אני עוברת ביניהן, חוטפת מידיהן את דפיי הקנס, יורדת על ברכיי ומפזרת אותם על ריצפת הלובי.

שולפת את הלאפה שלי מהשקית, פורשת אותה על דפיי הקנסות, רוכנת מעליה ומתחילה לזלול כחיית פרא מורעבת.

אני תוחבת את פרצופי בחתיכות בשר מתובלות היטב, מרחרחת , מלקטת אותם בלשוני, לועסת ומשמיעה קולות של חזירה שלא ראתה אוכל לפחות שבוע ימים.

"בנות! חזרו אחרי..., אחת, שתיים, שלוש ו..חריו, חריו, חריו! קדימה!", פוקדת אני על קהל דומם שלי.

תוך דקות ספורות שוטרת אנורקטית מופיעה מולי, סוגרת אזיקים על ידיי. שוטרי כל התחנה מקיפים אותנו, אך הקהל שלי, משולהב, ממשיך לשאוג את שאגות חזיריות שלנו.

אני פוקדת על בנות כת שמנות המסתורית שלי: "ארצה, פול!" והן נופלות על ברכיהן לידי וצורחות כחזירות שחוטות.

לפקודתי: "טרוף", הן מתנפלות על שאריות ארוחת מלכים. ואז...

אני שולפת בשיני את ניצרת פחית דייט קולה שלי. נוזל רעשני ניתז לכל עבר.

אני חשה במשהו חשוד קורה מאחרי גבי.

דממה נוחתת בבת אחת בחלל הלובי. בזווית העין אני לוכדת את נהג מונית הנדחף בדלת, אכול סקרנות וזועק: "אני מכיר אותה, אני מכיר אותה". באותו רגע אני חשה את ידי משתחררות מאזיקים.

יד שעירה מושטת לעברי, אך אין בדעתי לקום. אני רק מרימה את ראשי ובוהה בשוטר ענק ממדים וכתפיו עמוסות "פלאפלים" אינספור. אדון המפקד, בכבודו ובעצמו. הוא מתכופף ואוסף את דפי הקנסות המוכתמים בשאריות אוכל שמנוני.

פניו מאדימות מזעם, בטנו בולטת כחגורת נפץ המאיימת להתפוצץ כל רגע, ידיו קורעות את דפי קנס המטונפים והשנואים על כולנו לגזרים.

שאגת ניצחון נשות החיל שלי מחרישה את אוזני. בין רגע הן מניפות אותי מעלה ונושאות את גופי החוצה כגביע הניצחון.

נציגי עיתונות מקומית פוגשים אותנו בהבזקי פלאש. תוך כמה דקות כולנו מוקפים פרשים במדים, מצוידים בקסדות,

אלות ואקדחים. מכונית כיבוי אש מתקרבת בצפירות מחרישות אוזניים. כבאים ניצבים עליה עם זרנוקים שלופים.

תוצאה כזאת לא חלמתי להשיג. נשות החייל מורידות אותי לקרקע שלא נראית לי עכשיו מוצקה כל כך.

אני חייבת לכבות את השריפה שהצתתי במו ידיי. בהחלטיות ניגשת לאדון המפקד, מתרוממת על קצות אצבעותיי, מדביקה לו נשיקות מצלצלות בלחייו הסמוכות, מורחת אותן בנדיבות בשומן כבש משובח שנותר על שפתיי.

מסתובבת לקהל פורעות החוק וקוראת אליהן בקריאה נרגשת: "בנותיי! מהיום..כן...מהיום.. דיאטה!

הרי נשים אנו, לא כן?"

הן נועצות בי מבטים מבוישים. מכירה את המבט הזה, מבטי שלי, רווי כאב של חיה נרדפת. נשמותיהן מתחבטות בין זלילה לדיאטה במאבק תמידי בחוסר הביטחון האוכל אותן מבפנים, מכלה את נשיותן, מוחק את אישיותן, הופך אותן למעבדי מזון מהלכים. ניצודות עיי חברות הרזייה מפוטמות. זועקות אלי בכאב בלתי ניסבל.

"בנות, בעוד שנה כאן, באותה השעה, רזות ויפות, ה?"

מחיאות כפיים סוערות מבהילות את הסוסים. הם נעמדים על רגליהם אחוריות.

הבחינתי בנהג המונית, מצטרף לחגיגה. סימנתי לו לגשת. לחשתי לו: "בוא נסתלק מכאן".

הוא חייך אלי: "על חשבוני".

נסענו לפונדק השווארמה שלי, הזמנתי לו לאפה The Best of Middle East

ואני...

אני, הקרפדה השמנה, נחנקתי עם דייט קולה לימון, פורצת בדיאטת חיי. הוא קרץ לי בהערצה, הביא לי צ`אפחה כמשקל של כל "פלאפלים" של אדון המפקד יחדיו. פרצנו בצחוק רועם לתפארת מדינת ישראל.