שלפתי את הנייד והתקשרתי לעובד-זה התפלא מדוע לא הגעתי לפגישה.הסברתי לו את אשר קרה לי וביקשתי ממנו עזרה. עובד צחק ואמר שיהיה בסדר.
המשכתי להביט בבוריס שישב ו"בלע" מצלחת גדולה.
"מה קורה כאן?" שאלה נאדין בפחד כשהבחינה בבוריס היושב שם ואוכל,כאילו ודבר לא קרה.
"תאמיני לי נאדין...לא יודע מה קורה פה." אמרתי אוחז בראשי שכאב עדיין.
המלצר שהיה דומה כשתי טיפות מים למלצר המסעדה שבה אירע הרצח ,ניגש אלינו הניח את התפריט על השולחן ונעלם בצעדים נשיים.
הבטתי בתפריט כשלפתע צרחה החרידה את כל המסעדה,הדלת נפתחה ובפתח עמדה בחורה הלבושה במיני קצרצר, ונעלי עקב גבוהים לרגליה,היא פסעה כמה צעדים והתמוטטה על הרצפה.
מיד "קפצתי" לעברה תומך בראשה..."רגע לעזאזל ....מה קורה כאן?" חשבתי בתדהמה.
יד אחזה בכתפי..."מאיר קום! מאיר..." הייתה זו שרוני השכנה מלמעלה.יפהפייה אמיתית הלובשת תמיד שחור."זה מה שנתנו לי בחדר ההלבשה!" אמרה לאחר שקראה את מחשבותיי.
"מה אני עושה כאן? שאלתי המום.
"דלת דירתך הייתה פתוחה וכשנכנסתי מצאתי אותך על הרצפה מעולף."
"ואיך הגעתי אל הספה?" שאלתי מבולבל.
"אני סחבתי אותך...אתה יודע שאתה כבד..."צחקה.
"מה קרה לך?" שאלה לפתע כשפניה נעשות רציניות.
"תאמיני לי...לא יודע..תעשי לי טובה שרוני תראי אם יש מישהו במקלחת?" ביקשתי,אוחז בראשי הכואב."ותיזהרי, טוב?!" הוספתי בדאגה.
שרוני נעלמה בפרוזדור וחזרה לאחר כמה שניות."אין שם אף אחד...היה שם מישהו או מישהי?" שאלה בחיוך והוסיפה:"ריח של אישה יוצא מן המקלחת, וכל הקצף מסביב..."
"תשכב בנוח! אני אכין לך כוס קפה חם...תראה אתה תרגיש טוב!" אמרה כשהיא ניגשת אל המטבח.
לאחר דקות מספר חזרה עם כוס קפה מהביל וצלחת עוגיות.
התרוממתי בקושי רב,לוגם מן הקפה הטעים, ראשי עדיין כאב וחבורה רצינית "צמחה" על ראשי.
שרון התקרבה מתיישבת לצידי כשמבט אמאי בעיניה :" תמיד אתה מסתבך אה?" שאלה אמרה בחיוך דואג.
"אני משתדל!" עניתי בחיוך כואב.
"מה קרה פה בדיוק? אתה יכול לספר לי?" המשיכה להציק.
סיפרתי לה את שעבר עליי מהרגע שבו הכרתי את נאדין על חוף הים, ועד לרגע שהתעוררתי מולה.
שרון הייתה מרותקת ולא אמרה מילה בכל מהלך סיפורי.
"ממש חומר לסרט!" אמרה בהתפעלות מהולה בדאגה.
ואני הבחנתי בעוד קמט שנוסף למצחה החלק.
"נאדין הזו צרה צרורה, אתה עוד תחטוף בגללה!" אמרה כשהיא מביטה בי בכעס.
"מה אעשה? שאלתי בעצב, האמת שלא רציתי לספר לה שחנה עדיין לא קראה את כל הפרקים.
"אתה רוצה לגור אצלי כמה ימים?" שאלה בעניין.
ואני חשבתי שמתחילה עוד פרשת אהבה, ושאין לי כוח לבוריסים, להיעלמויות וכו'.
בעודי חושב נשמעה דפיקה על הדלת,שרון התרוממה והתקרבה אל הדלת."תיזהרי בבקשה!" אמרתי.
היא הציצה דרך העינית פותחת את הדלת . בפתח עמד לא אחר מאשר בוריס השכן,
בפיו תקוע אותו סיגר נצחי שלעולם לא נגמר.
"סליחה ! אולי אפשר כפית סוכר?" שאל בקולו העמוק.
"כן! שרוני יש בארון שקית סוכר ..." אמרתי מחייך אליו חיוך מאולץ .
"תודה רבה!" אמר ונעלם, בחוץ החל כלבו לנבוח.
"אתה רואה שבוריס חי? אתה חלמת!" אמרה שרון וחייכה.
"ואולי יש לו אח תאום?" צץ בראשי הרעיון.
"תפסיק לדמיין, יש לך דמיון עשיר וכל הבנות...שאתה מסתובב איתן סובבו לך את המוח." אמרה רצינית מתמיד.
"מאיר אני יוצאת לקניות! אתה נשאר כאן מבלי לזוז שמעת?!" ציוותה עליי והוסיפה:"אני מיד חוזרת..ותשתדל לא להסתבך שוב עד שאחזור!" צחקה.
סיימתי ללגום את הקפה וניגשתי לעבר המטבח כשהכוס עדיין בידי.
רוכן תחת הברז, שוטף את ראשי במים הצוננים. הייתה לי הרגשה שכבר הייתי בעבר באותה סיטואציה .
שוב נשמעה נקישה על הדלת, הייתי בטוח שזו שרוני ששכחה משהו.
ניגשתי אל הדלת בצעדים מהוססים, מביט דרך העינית ,צללית של בחורה נגלתה לי ולא הייתי בטוח מי זו.
בזהירות פתחתי את הדלת מגלה שוב את נאדין העומדת כשפניה זבות דם ובגדיה מטונפים וקרועים.
היא התקרבה בצעד קטן, כשדמעות בעיניה אמרה: "מאיר אני חייבת לספר לך מה קר..ה" כאן נאלם קולה ואיבדה את הכרתה כשגופה נוחת היישר אל בין ידיי.
גררתי אותה אל עבר הספה שעליה שכבתי לפני מספר דקות, חולץ את נעליה ומניח כרית תחת ראשה.
ניגשתי במהירות אל ארונית הבשמים,שולף את אחד מבשמיי ומתיז לה על אפה.
נאדין זעה פוקחת את עיניה באיטיות." מה אני עושה כאן?" שאלה בקול חלוש.
"את באת לכאן...והתעלפת פתאום!" אמרתי.
"אפשר כוס מים?" ביקשה .
ניגשתי והבאתי לה כוס מים,משקה אותה בלגימות קטנות כאילו והייתה תינוקת.
שוב נשמעה נקישה על הדלת,ואני חשבתי בלבי שביתי הפך לתחנת רכבת הומה.
שלפתי את אקדחי,מתקדם לעבר הדלת, הייתה זו שרון בצד השני שנבהלה מאוד כשהבחינה באקדח שבידי."יום אחד עוד תהרוג אותי!" אמרה בקול רציני. צחקתי ויריתי בה (סתם).
היא הניחה את מעט המצרכים שקנתה על שיש המטבח,לפתע התקדמה לעבר נאדין ואמרה:"אתה לא מבזבז אפילו רגע"
"ואת בטח נאדין!" אמרה בכעס.
"כן!" ענתהנאדין בקול חלוש שעיצבן מאוד את הבמאי.
"תרימי את הקול!" זעק ממקום מושבו.
"אני מקווה שתפסיקי להציק..." החלה שרוני לומר ואני קטעתי את דבריה."נאדין לא אשמה, היא כרגע במצב לא הכי בריא שבעולם." אמרתי בטון תקיף.
"טוב אתה תסתדר איתה..רק תדע שאני הזהרתי אותך.." אמרה שרון ויצאה כשהיא טורקת את הדלת בזעם.
