אז מה נאדין? הכל שקרים אה?!" אמרתי בקול תקיף,מצית לי סיגריה.
היא הסתכלה לעברי כשמבט עצוב בעיניה היפות.
"אולי תסבירי לי מה קרה כאן?" המשכתי בטון התקיף.
"אתה צודק!" נשברה לפתע והחלה להתייפח.
"אז כל הסיפור על המוסד היה שיקרי?!" המשכתי בשאלותיי.
"כן ! כן! הייתי...חייבת לשקר...לא הייתה לי ברירה." אמרה בקול שבור.
"ועכשיו אפשר לדעת את האמת? " שאלתי מתיישב בכורסא מולה.
"אני נשואה לאחד מראשי המאפיה של ניו יורק, ברחתי ממנו ...והגעתי לארץ-פה הוא לא ימצא אותי חשבתי,וטעיתי בגדול."
"נשואה למאפיה! ואני מצאתי עם מי להתעסק" חשבתי בלבי.
"הם אלה שהכו אותך?" שאלתי.
"כן!" השיבה בכאב.
"ומה הקשר של המאפיה הניו יורקית לבוריס?" שאלתי מסוקרן.
"בוריס שייך למאפיה הרוסית בארץ ודרכו הגיעו אליי,לפעמים יש שיתוף פעולה בין הארגונים."
"ואיך זה שבוריס גר בדיוק מולי...?" שאלתי בסקרנות.
"סתם צירוף מקרים! כך אני חושבת!" אמרה.
"אז זה לא היה חלום.." חשבתי בקול.
"מה לא היה חלום?" שאלה נאדין.
"חלמתי שאני נמלט ביחד איתך במונית, הנהג היה לא אחר מאשר בוריס-והוא ניסה לחסל את שנינו, יריתי בו והוא נורה בגבו...את לא זוכרת?" שאלתי מופתע.
"אתה צודק מאיר! זה לא היה חלום! והרצח של הבחורה במסעדה היה טעות בזיהוי,חשבו שזו אני!" אמרה בקול שבור.
"האמת שעכשיו כשאני חושב על כך היה באמת דמיון בין השתיים" חשבתי בלבי.
" תבין מאיר שאלה רוצחים נפשעים ואין מי שיעמוד בדרכם." אמרה.
"את ממש מרגיעה אותי בדברייך!" אמרתי בקשיחות.
"תראה מה הם עשו לי..." הסיטה את שיערה לאחור מגלה את הפצעים המדממים שעל פניה.
"ואיך זה שלא הרגו אותך?" שאלתי מופתע.
"היה לי מזל גדול...הכניסו אותי לתא מטען של מכונית ונסעו לעבר הים בכדי להטביע אותי..למזלי תא המטען נפתח וברחתי לנפשי." אמרה בהתרגשות.
"ועכשיו הם יבואו לכאן לחפש אותך?" אמרתי בדאגה.
"אני מצטערת מאיר.." קולה נשבר." סיבכתי אותך מבלי להתכוון..." התנצלה שוב.
"רגע! ומי זה שגר מולי?..הלא בוריס נהרג?" שאלתי מופתע.
"זה אלכסיי! האח התאום של בוריס!" אמרה בביטחון.
"ידעתיייייי! ועכשיו כשהוא ישמע שבוריס נהרג הוא יבוא לחסל אותי!" אמרתי בדאגה, מביט באקדח התקוע במכנסיי,להרגיש בטוח שהוא שם.
"אני שוב מצטערת..." אמרה דומעת.
"זה שאת מתנצלת לא יעזור כשאהיה מת או נכה." אמרתי בכעס.
"לך אגב זה קל,את פשוט יכולה לקום ולהיעלם, אני אגב התרגלתי לכך." המשכתי.
"מה יכולתי לעשות?" שאלה בקול שבור.
"אולי בתור התחלה ,לא היית מערבת אותי בסכסוך שבינך לבין אותו ראש מאפיה!" כעסתי.
"טוני! קוראים לבעלי טוני!" אמרה.
"טוני שמוני, זה לא מעניין אותי בכלל...פעם חייתי חיים שלווים ושקטים..היום אני צריך לפחוד מכל רשרוש קטן." אמרתי בעצבנות.
וכאילו כדי להמחיש ולחזק את דבריי נשמעה נקישה על הדלת.
ניתרתי על מקומי כנשוך נחש, שלפתי את האקדח ודרכתי אותו, בצעדים מהוססים כשלבי פועם במרץ התקדמתי לעבר הדלת, מציץ דרך העינית החוצה ברעד-אלכסיי עמד שם ונע בעצבנות,בידו אחז אקדח כסוף כשמשתיק קול מוברג בקצהו.
דרכתי את האקדח כיוונתי דרך העינית וסחטתי את ההדק, ריח של אבק שרפה מילא את הבית וקול נפץ הירייה הדהד באוזניי.
פתחתי את הדלת באיטיות כשקנה האקדח מכוון קדימה, אלכסיי שכב על הארץ כשחור פעור במצחו, עיניו היו עדיין פקוחות ומבטו נעוץ בעיניי, רכנתי קדימה בודק את הדופק-הוא היה מת.
שלפתי את הנייד והתקשרתי אל עובד ידידי,סיפרתי לו את שקרה, קולו היה בהול."רציתי לספר לך על נאדין..."החל לומר.
אך אני קטעתי את דבריו ואמרתי שהמידע שהוא מוסר לי כעת מיותר לחלוטין ומאוחר מדי.
עובד ביקש ממני להישאר במקום ולחכות לו. הסכמתי וניתקתי את השיחה.
ניגשתי אל נאדין- מופתע הייתי לאדישותה למתרחש- היא שכבה באותו המקום על הספה חסרת הכרה.
מזגתי לעצמי כוס וודקה ומעט אשכוליות ולגמתי בשקיקה, קולות השכנים החלו נשמעים מאחורי הדלת.
שרוני נכנסה לפתע כשפניה חיוורות:"מה קרה מאיר?" שאלה בדאגה.
"שום דבר רציני...ניסו בסך הכל לחסל אותי!" אמרתי בהומור.
"וזה לא רציני?"שאלה בכעס והמשיכה: "אמרתי לך שעוד תחטוף בגללה.."
"שרוני נשמה...תודה על הדאגה...אני צריך קצת שקט.." אמרתי .
"רוצח!!!" נשמעה לפתע זעקה מחוץ לדלת-הייתה זו השכנה חווה מהקומה שמתחתיי-זקנה סנילית שמעולם לא חיבבתי."תסתלקי מכאן זקנה משוגעת!" צרחתי לעומתה.
היא נדהמה מעוצמת קולי ונמלטה לעבר חדר המדרגות.
לפתע ראיתי בזווית עיני את חברתו של בוריס נבלעת בתוך מעלית הבניין." כל העכברים נמלטים כשהספינה טובעת" חשבתי בלבי.
