נהיגה לתל-אביב היא חוויה יומיומית לחלק גדול מהאנשים המתגוררים באזור גוש דן. הם נכנסים למכונית שלהם מתניעים ויוצאים מהחניה מבלי להקדיש לכך מחשבה יתרה . לא כך המצב אצלי. אם אני צריכה להגיע למקום כלשהו, אני שוקלת אם כדאי לנסוע עם האוטו או להשתמש בתחבורה הציבורית או בכלל לצעוד ברגל. אם החלטתי לנהוג ברכבי, אני מתכננת את המסלול ואת התזמון כמו לפני מבצע צבאי.
המסלול צריך להיות הקצר ביותר והכי פחות עמוס וכך גם השעה – הכי פחות עמוסה, רצוי לא בלילה.
בדמיוני אני רואה את הדרך – כאן עלי לעבור למסלול השמאלי וכאן, בסיבוב ימינה, עלי לשים לב להולכי הרגל וכו' וכו'.
למי שתוהה, אני לא נהגת חדשה. כשהתחלתי ללמוד נהיגה, לפני כ-12 שנים, לא הייתי מהתלמידים הצעירים, שאין להם פחד והם לומדים מהר. רשיון הנהיגה שלי היה פרי עמל רב, אחרי תקופה ארוכה שייאוש ותקווה שמשו בערבוביה. את הנהיגה למדתי בעקבות ההבטחה לשיפור תנאי העבודה, ומשהחזקתי את הרשיון בידי, הודיע לי בעלי שאת המשימה שלי השגתי ואין צורך שאני אנהג, הוא ייקח אותי לכל מקום שאחפוץ. ואני לא נלחמתי על זכויותיי. אמנם מדי פעם התקוממתי בפניו על כך שאני לא מנצלת את רשיון הנהיגה שלי, אבל בסתר לבי, הרגשתי הקלה. נהגתי בעיקר בשבתות בבוקר כשבעלי יושב לצדי ומעיר הערות על צורת הנהיגה שלי, לעתים קרובות לא בעדינות רבה. רק אחרי שנים העזתי לנסוע לבדי. זכורה לי הנסיעה הראשונה, איך תעיתי בדרך ואיך הצלחתי לבסוף להגיע בשלום למחוז חפצי. כשהגעתי הביתה עלה בי רעיון למתוח את בעלי וצלצלתי אליו מחדר המדרגות. בישרתי לו שאני נמצאת כ-2 ק"מ מהבית, המנוע כבה ואני לא יודעת איך זה קרה. והוא ענה באבירות "אני בא". נפגשנו ע"י פתח הבית והוא צחק בהקלה כשראה אותי, הטלפון עדיין בידי.
מיום שנותרתי לבדי, לפני כשמונה חודשים, אני נוהגת רק למרחקים קצרים ורק למקומות שאני יודעת שאמצא בהם מקום חניה. נשארתי עם מכונית שדורשת טיפול שוטף - טסט, ניירות, ביטוח. ואני, אפילו התדלוק היה בשבילי משימה קשה. מה אני יודעת על מכוניות, בדיקת שמן ומים ותקרים בגלגלים.
ביום חמישי הייתי צריכה להיות בתל-אביב. אז במשך השבוע שקדם ליום חמישי ערכתי סקר בקרב משפחתי, מכרי וחברי על הכדאיות של נהיגה לתל אביב והדעות היו חלוקות. אחדים אמרו, שהם כעקרון, לא נוסעים במכונית פרטית לתל אביב בגלל החניה והם מעדיפים לשבת בניחותא על הספסל באוטובוס ולתת לנהג לשבור את הראש. אחרים, לעומת זאת, לא הבינו מה ההתלבטות. מובן שכדאי לנהוג במכונית לתל אביב. זה חסכון גדול בזמן והדרך קלה ואין מה לחשוש. כל השבוע חשבתי על הנסיעה הזאת, מדמיינת כל צומת שאני חולפת על פניה ובעיקר על הדרך חזרה, בלילה, מנווטת בין המסלולים הרבים של מחלף גנות. ככל שקרב ובא יום חמישי הלכה וגברה ההתרגשות . יום חמישי הוא יום המבחן, אין כלום מעבר ליום הזה. זאת תהיה אחת הנסיעות הארוכות ביותר שלי מחוץ לעיר מגורי. 15 ק"מ של מתח ודריכות.
ההחלטה נפלה על נסיעה במכוניתי לתל אביב. מצוידת בכל הדרוש יצאתי לנסיעה. התנועה הייתה צפופה למדי, בעיקר בדרך חזרה ואני נוסעת, מכוניות מלפני ומאחורי ומכל עברי ואני חושבת לעצמי - אני נהגת - חלק מציבור הנהגים ויש לי כל הזכויות להשתמש בכביש כמו שיש להם. המתח רפה. כל החששות שלי היו לשווא. נסעתי וחזרתי כמו כל נהג ותיק ואפילו מצאתי חניה על יד הבית.
