רגע

אתמול כשהגעתי הביתה, הנחתי את התיק העמוס על השולחן במטבח, ניגשתי למקרר, מזגתי לי כהרגלי כוס קולה קרה, התיישבתי לדקה בכסא, בחנתי את היום שעבר, וכמעט נגמר. עצמתי את עיני כשלגמתי מהכוס, וחשבתי כהרגלי שאני חייבת כבר להפסיק את ההרגל המגונה הזה, ולעבור למים. עוד חשבתי על כך שזו הדקה שאני הכי אוהבת ביום, וכנראה שהקולה הזו  נקשרה לי בתחושה.

הדבר הבא, לפני שאלך לומר שלום לכל בני הבית, היא להיכנס לשירותים המוכרים ולבלות שם עוד דקה של שקט, מהיום הזה.

דווקא שם, ציפתה לי הפתעה, והייתי צריכה להביט פעמיים כדי לעכל את זה, שאת הדקה הבאה אני הולכת לבלות על אסלה ממולאת בצדפים ומיני פרחים וציורים. אני לא אוהבת שינויים, וכך גם אימי, (שכנראה עוברת את משבר גיל ה-60), וביום בהיר אחד החליטה לשנות סדרי עולם, ולהכניס הביתה עצם שונה, אוונגרדי כזה (לפחות כך היה בשנות ה90-, נדמה לי שזו המצאה ישראלית, אך איני בטוחה בכך), ולזעזע את בני הבית בפסטורליות וצבעים מפתיעים.

הצד הפרקטי באופיי החליט להופיע, והרהרתי בכך שעוד שנתיים זה כבר יראה כמו הבתים הישנים, השכורים בת"א, (נקרא להן החורבות בת"א, וב"הומלס" אפשר למצוא כאלו בשפע, ועוד בהעזה לגבות עליהן 700-800 דולר, ולהגיד שזו ממש, אבל ממש מציאה).

לזה לא הייתי מוכנה. אני מוכנה לשבור קירות בבית, להפוך את סדר החפצים בבית, אפילו לשיגעון של אמי היקרה להחליף את מקום הכוסות והצלחות בארון, הצלחתי להבליג, (אם כי עדיין אני מתבלבלת בצדדים, בכל זאת שנים רבות עברו על כוחותיי בבית הזה), אך לשינוי האסלה, לזה לא ציפיתי, ולא אוכל להתרגל, יש דברים שצריכים להישאר כפי שהם תמיד.

כשסיימתי את ענייני על חלקת ההוואי הקטנה והחדשה שלנו, פניתי לחדרי האהוב והמוכר, התיישבתי מול המחשב, הדלקתי את הטלוויזיה שכבר מכוונת לערוץ 24, והתחלתי לבדוק אם פעם אחת יהיה כתוב משהו נעים בחדשות (בתקווה), גיליתי שגשש נפטר מסרטן, ונזכרתי לרגע באבי זכרונו לברכה, שאהב את התוכנית מאוד, ובטח היה מגיב בצורה יותר חריפה ממני, כמעט כמו שהגיב ברצח רבין. חוץ מזה גיליתי עוד מחדל כלכלי, וקונספירציה בקרב אלו שיכולים להרשות לעצמם להגיע לכך, ועל הנדחקים שלנו, בשולי החברה, על המסכנים, והכי חשוב על הנסיעה (והחיסונים), שעשו יודה-נינט לקראת גואטמלה שלהם, וצביטת קנאה קלה עברה בי. אולי אצליח לחסוך, ואסע גם להתברגן במנהטן או משהו פעם. כשהבנתי ששום דבר לא מסעיר קרה היום, הנחתי את העצמות הקטנות שלי על המיטה וקראתי כמה עמודים של ספר, אחר כך התקשרתי אליו, וחשבתי לעצמי שאני בכלל לא אוהבת לדבר הרבה בטלפון, אבל דווקא איתו אני מוצאת את הטלפון שלי בשימוש תדיר יותר, ומשנה את הרגליי.

הלוואי שהיינו יכולים לחזור לימי בזק (אני בטוחה שגם בזק עצמה הייתה רוצה לחזור לימיה המפוארים הראשונים, בהם הייתה הבלעדית), עם החוגה.

 כמה אני מתגעגעת לחוגה הזו, ולתנועה הסיבובית הזו עם העיפרון, ובלי השיחה המזוהה המזורגגת הזו, שדפקה לי את הרומנטיקה. רוצה לחכות לו (למתוק שלי), לטלפון חצי יום מבלי לדעת שזה הוא, ושהלב שלי ינטר רק למחשבה שאולי זה הוא, ויתאכזב למשמע קול אחר. לעזעזל עם השיחה המזוהה. אם אלך יותר רחוק, (ואלוהים יודע שדמיון לא חסר לי), אולי ארצה לחזור לימי המברק (ואולי, בעצם לא).

 אני גם רואה את היתרונות והאפשרויות הבלתי נדלות בקדמה, אבל מתעייפת ממנה. הלוואי שהכול היה פשוט יותר. כשאני מבינה שנדדתי עם המחשבות, אני סוגרת את הטלפון בנשיקה ליצור הלא כל כך רומנטי שלי, (אבל אין כמוהו, אלוף בחיבוק ובבישול), הולכת למקלחת, וצונחת למיטה, (הרגע השני האהוב עליי ביום).

בזמן שבהיתי בתוכנית הלילית הזמנית לעונה, אני מהרהרת דקה או שתיים על חיי כרגע, ומבינה שאני מתגעגעת למשהו שלא יחזור, מברכת את הטוב שיש לי עכשיו, מתפללת ומקווה לעתיד אפילו טוב יותר, אפילו לאיזה שינוי או יותר. אולי אפילו אנסה לאהוב את האסלה החדשה.