הלויה של סבא

לעולם לא אשכח את הלויה של סבי. היא התרחשה אמנם לפני שנים רבות, אבל כשאני משחזרת את האירועים שקרו במהלכה נדמה לי שהתרחשו רק אתמול.

בילדותי גרנו ליד סבי וסבתי וביתם היה לביתנו השני. כשהורי

היו בעבודה הם טיפלו בי ובאחי באהבה ובמסירות. סבי אמנם היה אדם קשה וקפדן מאד, כלפי בתו ובנו, אבל לנו, נכדיו, היתה לו סבלנות אין-קץ. סבתא רבקה, לעומת זאת, היתה נשמה טובה ואשה נבונה מאד, שתמיד הצליחה לחיות איתו בהרמוניה. לנו, נכדיה, היא הקדישה זמן רב ופינקה אותנו עד מאד.

למרות שמאד ציפיתי לחתונה שלי והכל כבר היה מוכן לקראת האירוע התגובה הראשונה שלי על מות סבי היתה: נדחה את החתונה. ניסינו לברר ברבנות אם זה אפשרי והתשובה היתה שיש לקיים את החופה במועדה, כי ביהדות הכי חשוב שהחיים יימשכו. עם זאת בשל האבל אסור לאימי, לדודי (אחיה של אימי) ולסבתי להשתתף בחתונה. המשכנו עם ההכנות לחתונה ובמקביל ערכנו את ההכנות ללויה, שעמדה להתקיים למחרת היום. במקום אימי ואבי הובילו אותי לחופה דודתי,

(אחותו של אבי) ובעלה ובמקום שאעלה חיוך על פני זלגו דמעות מעיני מצער על סבי.

עצב ושמחה שמשו בערבוביה בחתונה הזאת.

למחרת ליל הכלולות שלי השתתפתי בלוית סבי. זו היתה לויה מכובדת מרובת משתתפים. אני זוכרת שכולנו היינו עצובים מאד ושדודי נשא הספד על אביו איש האשכולות, שהיה בעל נגריה מצליח ועשיר בפולין,היה פרטיזן שלחם בנאצים במלחמת העולם השניה, עלה לארץ כפליט חסר-כל לאחר המלחמה עם אשתו וילדיו ועבד קשה בבניין ובעשר אצבעות בנה את עצמו מחדש. בגיל 50 לקה בהתקף לב חמור ונאלץ לפרוש

מעבודתו. הוא נלחם במחלת הלב שלו בעזרת ספורט ותזונה נכונה והאריך ימים עד גיל 90. את שעות הפנאי שלו מילא בתחביביו: דיג ועבודות יצירה בעץ.

לפתע במהלך ההספד נשמעו צעקות רמות: "טוב שהוא מת. הוא הפך את חיי לגיהינום. הוא אפילו ניסה לרצוח אותי בשנתי פעם אחת ולולא אושפז במוסד על ידי ילדינו היה רוצח אותי אחר-כך". עד מהרה התברר לי, כי הצועקת היתה סבתא רבקה, שסבלה כבר מדימנציה מתקדמת .כולנו היינו נבוכים מאד. אף אחד לא ידע מה לעשות. אחי גילה פתאום תושיה ולקח את סבתא הצידה, כדי שלא תפריע שוב בהמשך הלויה.

דודי המשיך בהספד שלו על סבא, כאילו לא קרה כלום ואחר-כך התפללנו את התפילות הרגילות, שאומרים בכל לויה. 

קברנו את סבי ונסעתי עם בעלי החדש לירח הדבש שלנו במלון בנהריה .ירח הדבש היה מוצלח ובמהלכו הצלחתי להשלים עם מות סבי ולהתחיללהתרגש מהעובדה שאני פותחת בחיים חדשים, אבל הצעקה, שהדהדה בלויה המשיכה להדהד בראשי: האם סבא באמת ניסה לרצוח את סבתא או שזו היתה

שוב פעם אחת מיצירות הדמיון שלה?