מי אני?

איך שנכנסתי לאוטובוס הארור הזה, חשתי שהולך להיות כאן בלגן.

הנהג הבומבה הזה, 180 קילוגרם, לא פחות, הפיל בכוונה את מטבעות העודף שהגיע לי.

אמרתי לעצמי: "מותק, תחזיקי את עצמך בידיים. אולי המטבעות נשמטו מידיו במקרה,

בכל זאת 180 קילו לא הולך ברגל..".

נשכתי את שפתיי והתיישבתי לי בשקט, בשקט בשורה השלישית.

אחרי עלתה סבתא עם נכדתה בת כשנתיים וכאן הכל התחיל.

הוויכוח שפרץ בינה ובן הנהג היה על חובת התשלום שחלה על נכדתה.

ואני, למה שאשתוק?

ואז הוא כבר פתח את הג'ורה שלו: "מי הביא אתכם ארצה? כולכם זבל אחד גדול. וכו....".

קפצתי ממקומי ונצמדתי למעקה ברזל שהפריד בינינו.

"אני, יהודיה, קצינה בצה"ל, בוגרת אוניברסיטה הכי יוקרתית בארץ, לי אתה קורה זבל, חתיכת פוץ שכמוך?

אתה עם התחת השמן שלך בטח לא הרחתה לו יום אחד של צבא?

ושמוק משטמת שכמוך יקרא לי זבל?". לא הספקתי לסיים את נאומי, וקול דקיק  מאחרי גבי דקלם משפט לגמרי צפוי:

"כולכן זונות רוסיות, גם את, זונה בת זונה".

אז הגיע קטע הבלתי נמנע. הדבקתי לבעל הקול הדקיק כמה סטירות מצלצלות, מלוות ב: "זה לך מכל הזונות הרוסיות, רוצה עוד?. מה, לא נתנו לך,לג'וק מסמורטט שכמוך. הייתה מת לאיזה זיון הגון, לא כן". וכשסיימתי אתו, פניתי לקהל הצדיקות שלי באוטובוס, שרובו ככולו היה מורכב מנשים מחבר העמים: "נו, למה אתן שותקות? למה שלא נעשה לשני השמוקים הללו איזה ניתוח פרוסטטה מונע? מה, בלעתן את לשונכן. מה זה כאן, רוסיה? מגיע לכן שיקראו  לכן זונות."

אחת הנשים החלה מתחננת אלי: "תפסיקי, רדי מהאוטובוס, הם יביאו משטרה."

איך ששמנטון שומע את זה, הוא פותח לי את הדלת המרכזית: "רדי עכשיו או שאני מזמין משטרה".

כאן אני שולפת את כרטיס הנסיעה שלי ומכריזה בקולי קולות: "יאללה, תביא את המשטרה. ארד בתחנה שלי ולא רגע לפני כן. הכל שולם". בזווית העין מבחינה בבעל הקול הדקיק אוזר אומץ ומניף את ידו, כדי להכות בי.

אני תופסת את ידו במעוף גורלי, נועצת את ציפורני המחודדות בבשרה הדקיק, מדקלמת בקול מחרמן: "ספר לחברה מה כולל זיון קלאסי עם רוסייה. חתימה כבר קבלתה".

"ואתה, שמנטון מחר עובר לטאטא מתחת לחלוני". אני יורדת בתחנה ליד ביתי, רושמת את המספר שעל לוחית הזיהוי של אוטובוס הנס בחריקה.

שבוע לאחר מכן, ביקרתי אצל אמי וסיפרתי לה על התקרית. היא נשאה אלי את מבטה מלא איימה:

"שוב, עשית את זה, שוב?"

עניתי לה, מתפקעת מצחוק: "פעם שעברה היה לפני 20 שנה, כשהייתי בת ארבע עשרי והחטפתי לגוי שיכור בעיר הולדתי על שדחף את אבי מהאוטובוס".

נזכרתי בנסיעת ההיא, כשלכל אורכה בת שעה וחצי הז'לוב השתוי ההוא איים להרוג אותי לשאגות העידוד של הנוסעים.

ובבחור אצילי אחד שהציל אותי אז.

פער של 20 שנה, רוסיה וישראל ואני יהודונת שם ורוסייה כאן עדיין נופלת בין הכיסאות וזועקת.

"מי אני"?