סיפור בהזמנה אישית ©

אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה כל כך אקזוטי ונלהב.

"זה רק תחביב חדש, עוד מעט אלך לבית". אמרה לי תמרה כשראתה אותי מגיעה למתנ"ס עם נכדתי לחוג של כותבים צעירים.

"מה תחביב חדש"?! אני פוערת מולה זוג עיניים מתעניינות.

"נו, את יודעת, שאני כאן". היותה במתנ"ס לא עוררה אצלי תמיהה, החוגים שם לנוער וגם לכלל הָאֻכְלוּסִיָּה. בהיותינו חברות בעבודה שנים רבות, היינו מתבדחות אחת על חשבון רעותה, וצוחקות בקולי קולות וסוחפות איתנו את יתר העובדים בשובבות. הזמנים האלה עברו, החברה בה עבדנו צמחה וגדלה וכן גם חוקי העבודה. את תמרה  ואותי פיצלו לתפקידים אחרים. תמרה מונתה לפקידת המחלקה וכפופה ישירות למנהל המחלקה, ואני קודמתי לבקרת האיכות, שחלק מתפקידי היה לבקר את המוצרים במחלקה שלה ולתת אישור סיום, לא פעם מצאתי ליקוי בתוצרת, ואז נותנת הוראה להביא את הסחורה הפגומה לפתיחה או לתיקון ולא פעם אחת החותמת הסופית הייתה של תמרה.

"נו חנצ'ו תוותרי, את יודעת מה הוא יעשה לי, בלגן".

"זה לא עניין של ויתור, ברגע שהסחורה חוזרת לתיקון, אני  חייבת לדווח".

"יא זונה". היא פולטת בצחוק חברי, טופחת לי על שכמי.

"התקדמת אה, הפכת להיות "בולשביק" כינוי לאדם בעל השקפות קיצוניות, הנוטה לכפות אותן באמצעים לא דמוקרטיים.

ימים לא מחויכים עברה תמרה עם השנים, בעלה פוטר מעבודתו בתקופת המיתון, עול הפרנסה נפל על כתפיה ואיתם החובות, משכורתה  לא הספיקה לתחזק משפחה עם שני ילדים בשנות העשרה ומכונית חדשה שעליה אנדרי בעלה, מיאן לוותר. מפאת גילו המתקדם לא מצא את עצמו שוב במסגרת עבודה, שקע במלנכוליה ותמרה, לא יודעת את נפשה, חרדה שמישהו מהעובדים ידע על מצבה, וכל פעם שרואה אותי נכנסת למחלקה מנסה לפתותני בדברי נועם, היו ימים שהקלתי עליה, דברים שניתן היה לתקן בלי שצריך לתת על התיקון דין וחשבון. במקרים האלה יצאה תמרה עם מצב רוח מתבדר כמו פעם, וכאילו ידה על העליונה.

"יא זונה בולשביקית". צחוק מהדהד סחף את שתינו כדבר לא רציני, שלא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות. תמרה  לא התכוונה למה שהיא אמרה, זה היה בצחוק.

"אז מה את עושה כאן במתנ"ס"? אני מתעניינת.

"אני מתנדבת".

"את מה"...?

"כן, מתנדבת". היא חוזרת ואומרת על אף ההשתוממות שעולה בשאלותיי.

"את בטח חושבת שנפלתי על הראש". מצטדקת תמרה, נדמה לי שלא רצתה כל כך להיות במחיצתי, הרגשתי ששאלותיי מביכות אותה.

"ראיתי שהמתנ"ס מקושט בדגלים, מה קרה איזה חג".

"לכבוד שמעון פרס".

"מה שמעון פרס הנשיא"?

"לא שמעון פרס המתנדב, ודאי שהנשיא".

"ומה לך ולזה". אני הפעם מסתקרנת ולא עוזבת אותה.

"כשבאתי פעם ראשונה למתנ"ס הציעו לי לעזור לעולים החדשים מרוסיה בעברית, זה נראה נהדר לתת משהו לקהילה ולא לשבת בבית אחר שעות העבודה ולראות את אנדרי מתייבש משעמום.

"ומה לך ולהתנדבות ולשמעון פרס".

"אה, הציעו לי להגיש לו תה חם כשיגיע מחר לביקור".

"מה להגיש"...

"תה.תה לנשיא המדינה". היא פערה את פיה בצחוק ושלושת שיני הזהב בפיה נצנצו מולי בחדווה.