אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב.
איך הסכימה בכלל להיות זו שתלקט עבור האנושות תמציות של אהבה?
חמישה סנטימטרים של עננים הפרידו בין העולם שלה, לבין העולם האחר. חמישה סנטימטרים של שכבה דקיקה מעוננת וסמיכה, אפרפרה וענוגה, מלטפת וקרירה משהו. קלילה, עד כי כשחצתה את העננים, חשה התרוממות רוח מסויימת. "תזכרי, שזה העולם שלהם!" הזכיר לה המדען הזקן. "תוצר שבה הכוח הטכנולוגי איפשר להם להרוס את סביבתם, ואנחנו חייבים לשמור על הסביבה, זו חובתנו המוסרית לעצמנו." הוא הידק סביבה טבעת הגנה מעור קשיח, עם אפשרות מילוט מחוברת לשעון טיימר. "החברה האנושית משתמשת, משנה או מבזבזת ארבעים אחוז מכושר הייצור של כלל המערכת. הורסת את האוזון, ואת כל מה שהטבע מציע." המשיך כשבדק את החגורה האלקטרונית. "אנחנו מצפים שההרס יפסק לגמרי בשנים הקרובות". היא הנהנה, לשמע קולו חמור הסבר. "ותפקידך, לשאוב תמציות שהצליחו להישמר למרות הכל, פרגון, אהבה ואמפתיה, כדי שנוכל להעצים אותם, וליצור עולם טוב יותר."
"איך הן נראות, התמציות?" שאלה אתמול בלילה לפני שנרדמה.
"זהו, שהן לא נראות. את צריכה להרגיש אותם ולדעת." קולו סמכותי, ומהפנט כאילו שקע בזכרונות.
"אני עלולה לפספס..." ענתה לו.
"אי אפשר לפספס..." ענה, "את תדעי מייד."
אתמול התלהבה מגודל המשימה. היום, אחרי שהידק את החגורה סביבה וחשה בכובד שלה, קלטה את משמעות העניין, תהתה אם לא מיהרה להתנדב. מה גם שהגובה והראות מבין העננים בשעה זו של הלילה לא היתה כל כך חדה.
"האהבה, התמציות והאמפתיה, נמצאות אצל מי שלא מוכן לוותר על ריח הגשם הקרב, על קולות סערת ברקים, על מראות טבע, הוא שכנראה גם לא מוכן לוותר על כל היצירות שנוצרו בהשראת הטבע. משוררים, ציירים, מחברי מוזיקה ." הוא אמר אתמול לפני שנפרד ממנה, ולכן זה מה שהיא חיפשה כשחצתה את קו העננים. חיפשה אמן שופע אהבה כדי שתוכל לשאוב ממנו את התמציות שהמדען הזכיר... 'את לא תראי, את תרגישי...' שיננה את המשפט, ומן הסתם הרגישה מבולבלת.
"עליך לחזור לפני הזריחה." הדגיש, "קרן אור אחת של שמש, עלולה לקחת ממך את כל האנרגיות, ולשאוב את כוחך עד כדי כך שתיאלצי להישאר בחברת בני האדם. לכאוב כמותם על אהבה נכזבת, להתייאש כשההבנה ממך והלאה, ולהרגיש תסכול בחוסר יכולתך לעזור." הסביר בסבלנות כדי שתבין את גודל המשמעות. אז, נגע בידה ברכות אבהית, הביט בעיניה ולחש, "ולוותר על חיי נצח." הוסיף. מה היה כל כך אקזוטי בזה? שאלה את עצמה עכשיו. ממה כל כך התלהבה? להציל את העולם מפני תוהו והרס? יש גדולים ממנה שיכלו לעשות זאת.
למעשה, עכשיו לא היה הרבה מה לעשות. נותר לה לעמוד במשימה, ויהי מה. היא תיאלץ להוכיח שהיא יכולה.
שלושה ימים ריחפה עם המצנח- מסוק שלה, מצנח- מסוק משוכלל עם כיסא מפלט שיצליח להחזיר אותה חזרה אל העולם שלה מעבר לעננים, עוד לפני שקרן שמש ראשונה תאיר את העולם, ותשאב ממנה את כוחותיה. תמיד חזרה מאוכזבת ומתוסכלת, בלי למצוא אמן אחד שהתמסר ליצירותיו, והפיק תמציות של פרגון, אהבה ואמפתיה. היא חיפשה את האיש, או האישה... שיכלו להקרין אור מיוחד בעיניים כשהם עסקו או דיברו על יצירותיהם, באותה אקסטזה אמיתית וסוחפת. לא שהיו חסרים אמנים, היו ובשפע. אבל אף אחד לא הצליח להקרין לה את האהבה בלי מילים... כולם התנשאו לשם פירסום ויוקרה.
בערב הרביעי, כבר היתה עייפה מכל הטיסות הלוך ושוב, אחרי שחיפשה במרחקים, החליטה להישאר ברדיוס קרוב ולנסות את מזלה. אחרי שלילה לילה, כשהיתה חוזרת, ומחנה את המסוק- מצנח שלה בהאנגר הקטן, היה מקבל את פניה המדען הזקן במבט מאוכזב, ועייף, ולא אומר דבר.
קצת לפני חצות, חצתה את קו העננים הסמיך, ולאחר שהציצה במצפן המשוכלל שלה, נחתה בגג של בניין מגורים בעל שמונה קומות. למזלה היו פזורים על הגג המוני קולטי שמש, שבזכותם הצליחה להסתיר את המסוק שלה, ולצאת למשימה בלי שיבחינו בה. לבושה היתה בגד עור שחור וצמוד שהתמזג עם הלילה, ולאוזנה צמוד מקלט זעיר, שאיתו תשמע תקלות שעלולות לצוץ. בתנועות פנתריות שקטות, גלשה אל מרפסת גדולה מלאת צמחייה עבותה, וריח חזק של ורדים קידם את אפה. במבט ראשון לא ראתה אף אחד כשהציצה אל הדירה הגדולה. היא היתה מוארת באור פלורצנטי חזק, ובאמצע החדר עמד כן של ציור. מסביבו שתי ספות כתומות עמוסות כריות אוריינטליות בצבעי אדום ארגמן, הצבע היווה ניגוד עז לספות, אבל משום מה הן נראו כל כך מתאימות שזה ריתק אותה. הוילון השקוף בגוון כתמתם התנופף לו בדלתות הזכוכית הגדולות שהובילו למרפסת, והרוח הניעה את הצמחים בעציצים והאדניות. היתה לה תחושה של שלווה, הקולות של הלילה עטפו אותה בקסם מיוחד. מרותקת לחדר הגדול שמה לב לציורים שהיו תלויים על הקירות, ולתחושת החום שהקרינו הצבעים. ואז, ראתה אותו יוצא מהמטבח, בידו האחת כוס קפה מהביל, ובידו השנייה סיגריה, שואף לתוכו ניקוטין, ונושף החוצה עשן סמיך, ריחו הקלוש הגיע עד אליה. הוא לבש מכנס קצר שחור, וגופייה לבנה, שיער ארוך אסוף לאחור. זרועות שריריות מהסוג שהיתה רוצה להיות חבוקה בהן קרבו את כוס הקפה אל פיו, והוא לגם לגימות קטנות, מביט מרותק על הציור שטרם סיים לצייר. רק עכשיו קלטה את קווי הפחם על הבד, ובהיסוס התקרבה אל הדלת בשקט, השקיפה פנימה אל החדר, הדלת שממנה יכל בקלות לצאת אל הגג ולזהות בלי כל בעייה פולש זר כלשהו, במקרה זה אותה, חשבה בהארה טיפשית, ועל כן עליה להיזהר.
הגבר צייר בפחם קווים משורטטים א-סמטריים, ובגב כף ידו החל מטשטש אותם באיטיות, בתנועות מעגליות אירוטיות כמעט, ששבו את עיניה על הבד כאילו ליטף בחושניות את גופה המעורטל והמסתורי של הדמות בציור. מתעכב בכל קו, ומטשטש באצבעותיו פחם רך שנמס באהבה. בשתי כפות ידיו החל מטשטש קווים בבטנה של הדמות, במקום בו אמור היה להיות הטבור, בריכוז שריתק אותה עד כי היתה מרוכזת בו בעצמה, והחלה לדמיין את אצבעותיו מלטפות את בטנה. גרונה צרב כשהחל מטשטש קוי פחם בירכיה של הדמות, ביד אמן רגישה ומנוסה צייר ירך חטובה, והתעכב על ברכה, מטשטש פינות. הזמן איבד את משמעותו, נראה כאילו פרט קטן זה לא הטריד את ראשה, לאט לאט התגלתה לה דמות מעורטלת רפויית איברים על הבד, מקבלת חיים משל עצמה בצורה מיוחדת ומסקרנת.
כשצייר את שערה, והחל מטשטש אותו באצבעות שתי כפות ידיו, חשה צמרמורת ורפיון משונה שהרעידו את גופה בהתרגשות, ואז לפתע, צפצפו החיישנים שעל החגורה שלה כרומזים לה בקולי קולות צורמים, שזה המקום בו יכולה היא לשאוב תמציות של אהבה ואמפתיה, חום וחושניות. מבולבלת הביטה בהיסטריה אל החגורה המהבהבת והרגישה כמו גמל גדול דבשת, שמנסה לתפוס מסתור במדבר. מבוהלת הביטה אל השמיים שהחלו להראות ניצני אור זעירים, ותחושת הרפיון החלה מתחזקת בקצב קבוע ועקבי.
נשימתה החלה מכבידה על ריאותיה, זה הזמן להסתלק, חשבה כשאילצה את רגליה להיענות לה ולסגת לאחור בצעדים קטנים. איך לא שמה לב לשעה, איך לא חשבה להנמיך את הגלאים כדי שאלה לא ישתוללו, ועכשיו צרבו את השקט? הגבר הסתובב בבהלה, ותוך כדי הפיל את הציור, מפזר אגב כך את הפחם שהיה מסודר בקופסה קטנה.
רגליה לא נשאו אותה, כוחותיה נשאבו בכוח מתון ומבוקר, ובצעד הבא החליקה ונפלה, גוררת אחריה עציצים של ורדים אדומים, ומפזרת את האדמה מהם. ראשה הסתחרר.
"עליך לחזור לפני הזריחה." שמעה את קולו של המדען מהדהד בראשה, שנייה לפני שצנחה על הריצפה. "קרן אור אחת של שמש, עלולה לקחת ממך את כל האנרגיות, ולשאוב את כוחך עד כדי כך שתיאלצי להישאר בחברת בני האדם." המשיך להדהד הקול באכזריות של ממש, עד שהכאיב בנקודה מסויימת בחזה. "לכאוב כמותם על אהבה ..." הגבר יצא למרפסת מבוהל מהרעש שהחריד את שלוותו, ופגם בריכוז שבו היה נתון. רכן לעברה מופתע, ושיחרר את החגורה מבין מותניה, אבל כוחה נשאב ממנה בעלפון מכאיב, שלא הצליחה לומר מילה, "... ולוותר על חיי נצח." נדם הקול במוחה באחת.
הוא ערסל את ראשה בין זרועותיו החסונות, "מי את?" שאל. "איך הגעת לכאן..?" שאל וסקר את מבטו סביב, כמו מצפה לגלות רמז מהיכן הגיעה. ידיו היו נעימות לה, אך למרות הכל חשה אבודה, כשיד אחת גיששה אל החגורה שהתיר ממנה, גיששה אל שבב קטן שהיה מוסתר בה, ובידיים רועדות נעצה אותו בירכו, מקווה עדיין לשאוב ממנו תמציות של אהבה ו... א-מ-פ-ת-י-ה, גמגם מוחה העילג. עילפון מענג השתלט עליה כשפגשה את הירוק של עיניו, ורגע לפני שעצמה את עיניה, שאלה את עצמה אם ככה מרגיש בן אנוש כשהוא מתאהב? האם לזה התכוון המדען כשאמר "את לא תראי, את תרגישי?" האם זו נקראת תמצית של אהבה...? אולי למרות הכל, זה לא היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה. זה נראה לה עכשיו כל כך אקזוטי ונלהב.
