-חיוך

הנה זה שוב פעם חוזר, אותם כאבים שמזמן לא הרגשתי ,החיוך נעלם ואני כולי צמרמורת ורעידות מטורפות . הגיע הזמן לתרופה היומית שלי, הבכי הפנימי.. אחריו אני תמיד מרגיש יותר טוב ואותן ההרגשות של אובדן עצמי וכאב עז בלב נעלמות. מדוע דווקא כך ברא אותי אלוהים.. שבררי כל כך ותלוי תמיד באנשים אחרים?. הדרך היחידה שלי להתנוענה זה בעזרת הכיסא שרק איתו אני יכול להרגיש כמו בנאדם רגיל כי אני יושב. הכאב החזק תמיד חוזר ומכאיב יותר והלב שלי פשוט נופל ומתנפץ לרסיסים. אמא אומרת שהכל בסדר והכאב עוד מעט ייעלם ואני אחזור להיות יותר רגוע אבל, הנשמה שלי לא נותנת לי להרגע, אני תמיד חייב לעשות משהו. התנועות הבלתי נשלטות שבות. זה מתבטא בקולות בלתי נשלטים שיוצאים מהפה או בצורה אחרת.

הכוח שלי כל כך מוגבל.אחד הדברים שהכי חסרים לי זה אנשים אבל לא המטפלים שלי או אמא או אבא, אני צריך חברים. אני רוצה לחייך באמת ולא סתם תנועה בלתי נשלטת שבוקעת לי מהגוף, אני רוצה חיוך אמיתי. אני..אני רוצה שיראו אותי בתור בנאדם נורמלי ויצחקו איתי ואני לא אראה בפנים שלהם סוג של סטייה וחובה. רחמים זה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו. אני לא רוצה להיות חריג, אני רוצה להיות חלק מקבוצה. אני צריך מישהו שילמד אותי איך זה להיות נורמלי.

משטר הבדיקות והפיזיותרפיה מוציאים ממני את כל הכוחות שיש לי וזה גורם לי להרגיש כל כך לא נורמלי וחסר שליטה. הרי אנחנו, בני האדם צריכים לשלוט בגוף שלנו. אני מרגיש כלוא בתוך גוף של תינוק. אולי לא רואים פיזית אבל אני בן 13. אבל מתנהגים אליי כמו אל בן שלוש. כל ניסיון שלי אפילו להזיז כוס, ללטף כלב שאני רואה ברחוב, בשבילכם זה בנאלי, בשבילי זה פרויקט. זה כל פעם אותו דבר. שגרה נמאסת מהר מידי, תתארו לעצמכם שגרה שהיא כל יום.

הדרך היחידה שלי להרגיש נורמלי זה בחלום.. רוב החלומות שלי הם על אותו העיקרון-להרגיש חופשי, לעוף , לחייך. בחלום, אני יכול לשחק, אני יכול להחיות את הילדות שאבדה לי מחדש . משחק בכדור או סתם ריצה שבשבילכם "הנורמלים " זה כל כך טיפשי ודבר הכי פשוט ומוכר אבל אני אף פעם לא חויתי את זה על אמת. אחרי לילה של חלומות כל כך כפיים ונורמליים כביכול אני חוזר למשטר הבדיקות והישיבה בכיסא בלי מעש ופשוט משתגע..אני חושב מה עושה בנאדם "נורמלי".

אני כל כך רוצה את זה אבל לא יכול. אולי באמת אין כזה משפט כמו שאומר השיר אבל ככה זה, בשבילי זה הכל.