אולי זה היה מוקדם מדי להתנדב, חשבתי. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב, כשבחרתי להתנדב לפרויקט של דליה יציק "תנו לאישה להיות נשיאה בישראל ויבואו ימי המשיח".
הפרוייקט בא להציג חלופה אמיתית של אישה לתפקיד נשיאת המדינה:
1.אישה תפגין עמידות בפני פיתויים מכל סוג שהוא.
2.אישה תביא שלום לאזורינו.
3.אישה, מטבעה תדע לנהל את הבית במיומנות, רגישות ותבונה.
וכו...
לא הצלחתי לעצום עין לילה לפני כניסתי לתפקיד הנשיאה. אך בשעה שש בבוקר כבר הייתי מוכנה,
לבושה חליפת קוקו שאנל אלגנטית באפור פלדה, נעלי עקב עור נחש באפור ירקרק ומאופרת איפור עדין. רק לתיק אלגנטי לא הסכמתי. נשארתי נאמנה לתיק גב שהיה לי מימים ימימה, נוח להפליא.
גם עכשיו, כשקבלתי התרעה בת דקה מנהג האישי שלי, הרכבתי על גבי את תרמיל העור ההפוך בצבעים עזים ויצאתי החוצה ליום ראשון שלי בתפקיד.
סוסיתה משופצת בכחול לבן, מעוטרת דגלוני מדינתנו, עמדה שם. מהלומת חיסכון זו לא בישרה טובות, אך מייד הבנתי שדליה, זאבה משופשפת היטב בפוליטיקה הישראלית יודעת היטב מה היא עושה.
ליבי נפל למראה 4 טוסטוסים מרופטים של הבטחה המקיפים את הרכב הנשיאותי שלי.
החלפתי " בוקר טוב" צונן ,רשמי ומנומס עם נהג, שנראה כשריד אחרון של תקופה בן גוריונית. צנחתי על המושב האחורי שפגש את אחורי בחריקות חרדה ואילץ אותי להזדקף. אחד הקפיצים שלו חדר את הריפוד וננעץ ברגלי, סנטימטר אחד מתחת לחצאית ושלח אינספור רכבות על פני גרביון צבע גוף הדקיק שלי.
"דליה, דליה, לא אשכח לך את זה לעולם": הבטחתי לעצמי.
בכמה תנועות מיומנות ומבלי לפשוט את החצאית, כמובן, פשטתי מעצמי את הגרביון המחורר.
נהגי הקשיש, שכנראה לא הבין מה פשרם של תנועות ריקוד הבטן שלי שרקדתי בניסיון נואש להוריד את הגרביון, הביט בי בזעף והוסיף והאדים פנים למשמע גניחת ניצחוני על הפריט האינטימי והעקשן שאיים להרוס לי את הצגת הבכורה שלי.
ללא היסוס פקדתי עליו להגיע לחנות להלבשה תחתונה "סי-סי", בכדי לרכוש כמה זוגות Spare .
סוסיטה ממלכתית, מוקפת פמליה מרופטת, מהבהבת באורות לא פחות ממלכתיים נעצרה ליד חנות להלבשה תחתונה שחלון ראווה שלו זעק בחזיות, תחתונים, ביבי דול'ס ואביזרים צנועים עוד פחות.
מוכרת מבוהלת ארזה לי כמה זוגות גרביונים. כששבתי אל האוטו, המון מסוקרן כבר הקף את השיירה. צחוק רם נשמע מכל עבר, אך גם זעקות עידוד על צניעות שמגלה הממסד נשיאותי.
שרקתי שריקת הוקרה, נופפתי בשקית הקניה שלי בעל הדפס לא לגמרי צנועה וכיתוב "עשו אהבה ולא מלחמה". המולה גברה. אך הצלחנו לחמוק בתרגיל מבריק של נהגי, אחרון המוהיקנים.
בריצה הגעתי ללשכתי, מנסה להדביק את האיחור. רק עכשיו הבחנתי באיש ביטחון שהצמידו לי. היה זה חתיך אולטימטיבי בעל גוף אתלטי שזוף וגמיש. ג'ינס צמוד ,חולצה לבנה ועניבה אלגנטית בכחול לאומי. תספורת מרינס, משקפי שמש סקסיות ואקדח צמוד מאחורי גבו על חגורת עור משובחת.
הוא לכד את מבטי שלא הסתיר צונאמי השוטף את נפשי ואת גופי. הרים לרגע קט את משקפי השמש שלו ונעץ בי מבט ברקת כובש. נסוגותי לאחור על רגליי הקלושות וצנחתי בכורסה קשיחה כדרגש.
חבטה שספגו אחורי מהכורסה הנשיאותית ציננה מייד את דמי שהחל מבעבע בעורקי.
"דליה, דליה, לא אשכח לך את זה, יה מכשפה": אמרתי בלבי פעם נוספת.
אסף המאבטח (שמו נודע לי מסיכה זעירה על דש חולצתו) הושיט לי כוס מים צוננים שלקחתי ביד רועדת ורוקנתי בבת אחת. המשרד היה כה זעיר, שאילץ את גופי להיצמד אל גופו של אסף כשנסתי מפניו לשירותים לפיפי והתרעננות.
כשחזרתי, הוא עמד באותו המקום ושוב, שוב נאלצתי להיצמד לגופו, מפלסת את דרכי לכורסת אינקויזיציה שלי. את הסיבה, בגללה נתקעתי הפעם בינו ובין שולחן נשיאותי רחב הידיים, חשתי מייד.
זו הייתה גבעת התחמושת הבוערת בין חלציו. כך עמדנו דקות ספורות ללא ניע, עד שמאולפת צנחתי
על השולחן. גופי בגד בי, נכנע לציווי מוחי לשמור על טוהר הנשק כמקובל אצל נשיאי העולם.
חזרתי אל עצמי כשחשתי את ידיו על חזי ושפתיו על שפתי, מבצע בי פעולות החיאה.
ואיזה עוד איזה פעולות!
בדיוק באותו רגע הדלת נפתחה ודליה פרצה למשרדי עם חיוך של מטר רץ על פניה.
כשהבחינה במתרחש, לא איבדה את עשתונותיה, שלפה כיסא והשחילה את הרגלית הדקיקה שלו בידית הדלת, בל תיפתח.
הדפתי מעצמי את אסף, מנסה לסגור את כפתורי חולצתי וזעקתי: "דליה, מותק, זה לא מה שאת חושבת".
אסף, בקול עמוק וסמכותי, שהעביר גלי ריגוש בשיפולי בטני, דקלם כמה משפטים שהיו אמורים להסיר כל צל של ספק מסצנה מפוקפקת שנגלתה לעיני יושבת ראש הכנסת.
כשנרגענו מעט היא ניגשה אלי, חיבקה אותי חיבוק אמהי ואיחלה לי הצלחה.
לחשתי לאוזנה "רק אם תיקחי ממני את פצצת המין הזאות, מתכוונת לאסף".
"לא מותק", ענתה, "לא בא בחשבון. תצטרכי להפגין עמידות ראויה לתפקידך הרם".
ההמשך יבוא..... בהמשך היום או מחר...
