חזרה ליצירות
סיפורים

איש האגוזים

אדווה רודי | (05/11/2007 03:36) | 103 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
לקחת את גוש הכאב הזה ולהמירו במילים. אותיות מחתברות להן יחדיו ויוצרות סיפור שלם. על אהבה, כאב, געגועים, ואיזה רן דנקר אחד חתיך. ככה זה, החתיכים האלו. ככל שהוא יותר חתיך, כך גדלות ציפיותיו. ומה אני רציתי, סתם להוציא את האהוב מהראש, לנסות, אחרי כל כך הרבה חודשים, להמשיך הלאה.
 
אולי אם הייתי עשויה פלסטיק הכל היה נראה אחרת.
 
ואני כבר חשבתי שאי אפשר להתאהב בי יותר. שרק אחד ויחיד ראה את כל היופי שיש לי בתוך וגם בחוץ. חשבתי שאף אחד אחר לא יוכל לאהוב בי את אותם דברים קטנים שעושים את ההבדל.
חשבתי שאיש לא יידע להעריך אותי ולתת לי את מה שאני רוצה וצריכה.
שאיש לא יקבל ממני את האהבה העצומה שיש לי להעניק.
 
ואז פקחתי את עיני והסתכלי ימינה, שמאלה, למעלה, למטה.
ראיתי דברים שנעלמו מעיני זמן רב וממושך.
 
אז יש את ההוא שלא רצה אותי כי הוא מעדיף אותן סטייל בריטני ספירס,
כיאה לרן דנקר של הצ'אט.
 
אבל יש אותו, שהעביר את כל האגוזים שהיו בסלט לצלחת כי הבחורה צריכה ברזל וכל מיני וויטמינים. והתעקש שהיא תזמין כל מה שהיא רוצה. לא נגע בה בפגישה הראשונה,
וגם לא בשניה.
ויש לו כזה חיוך של עיניים כחולות. הבעה מחוייכת תמידית וכחול נוצץ בין הלחיים.
והוא קצת חנון אבל אנחנו הכי אוהבות חנונים.
 
ואני לא כל כך טיפשה. קולטת את המבטים, את הרמזים, את החיוכים ואת המבוכה כשאני רק חולפת על ידו. ואני כבר חשבתי שאיש לא יוכל להתאהב בי יותר, הרגשתי משומשת. את כל האנרגיה שלי השקעתי על פרויקט גדול וזהו, מעכשיו אי אפשר יותר.
 
עכשיו אני לא כל כך בטוחה.
אם זה איש האגוזים, או הקרבי באוטובוס, או האלו של ההרקדות.
אם זה המוכר בחנות יצירות, או החבר של החבר של החברה.
הם רק מחכים.
 
והלב שלי נאחז במשהו שכבר לא כל כך קיים. בכוח נועץ אצבעותיו בשאריות הרגש.
מעלה דמעות בגרון בכל פעם שרק מתחשק לו, במיוחד בימים ההם של החודש.
הלב מקווה ומצפה בוקר בוקר, לאיזו הודעה, להפתעה, לקצה חוט.
 
אבל החודשים חולפים להם ואני כבר מזדקנת.
כמעט בת תשע עשרה.
צריך להתחיל לחשוב ברצינות על החיים.
 
ואז בא איש האגוזים ובקושי נותן לי נשיקה על הלחי.
"לילה טוב שיהיה לך רותם..." אומר ומסתכל לי בעיניים. לשניה.
יותר מזה הוא לא יכול.
 
ביישן.
 

תגובות

חזרה ליצירות