היא משרטטת על החול את שמה ברגל יחפה, באותיות ענקיות כמו חרטה את נוכחותה.
"בוא כבר!" היא מצווה בחיוך.
בחיוך מאושר הוא מניד את ראשו, תוהה אם הקסם של הרגע יתנפץ לו. איך יתאר את התחושה הנעימה שהסתובבה לו באמצע החזה? איך יאמר שהוא רוצה להתענג על החיוך שלה כשהיא בועטת בקצף הגלים שגולשים לחוף, ולשחזר אותו פעם אחר פעם כשתאמר להתראות, ותחזור הביתה? נהנה לראות אותה צוחקת כמו ילדה, ומאושרת כמו אישה, והשילוב בין השניים מרגש אותו בכל פעם מחדש. "אתה מפסיד!" היא מנסה שוב להתגרות בו, בועטת במים הקרירים שמלטפים את רגליה. והוא מתעקש לעמוד ולצפות בה. מלאת תזזית שיכלה בקלות לבלבל לו את העיניים, חסרת מנוחה חיננית. "זו הפרעת הקשב שלי..." גיחכה בחיוך חסר דאגות, והשמש ליטפה את פניה. הוא מצא את זה חינני, משך בכתפיו כמו אומר לה שזה לא מפריע לו כלל, ושבעצם הוקסם מיכולתה להיות משוחררת כך.
"למה אתה לא מוריד את החולצה?" העירה אותו ממחשבות וחלומות. למה באמת לא הוריד? תהה בינו לבין עצמו. לא שתקפה אותו בושה פתאומית, ובטח לא מבוכה חלילה. אולי התרגש מידיי לראות את התנועות הקלילות של זרועותיה, והמבט המתגרה שעלה והציף את עיניה, כשלפתע בלי לחשוב הורידה חולצה, ועורה הבהיק מול השמש הקיצית, כשנשארה בג'ינס וחזייה.
אילו הצטרך לתאר את קולו של הים, היה מסתבך ולא מוצא את המילים הנכונות. ההסבר היה נשמע לו פשוט מידיי. הרי הקול לא יהיה מושלם אם לא ישמע בין הגלים את צחוקה המתגלגל. הדממה מסביב לעולם לא תהיה מושלמת אם לא ישמע את הגל נבעט בשובבות ברגלה היחפה... והתחושה לעולם לא תהיה מיוחדת כמו אותו מגע של רסיס מים שפגע בחזהו החשוף.
הוא אוהב אותה. למענה הוא מוכן להוריד את הירח ואת כל מערכת הכוכבים מסביב. בכל שנייה נצר בתוכו את הרגעים הקסומים, אפילו הדייג שעמד על רצועת סלעים רחוקה נראה לפתע שייך לנוף המדהים, והשקט שהיה כל כך מושלם, חיבר בינהם מבט חזק. הוא יכול היה לעמוד שם שעות, ורק לשמוע אותה צוחקת, אוהבת, ונותת לשמש ללטף את עורה הלבן. שעות שבהן רצה לחבק את גופה, להריח את ניחוחה, ועוד הרבה דברים אחרים, אבל כשהתקרבה בשקט, מרפרפת בשפתיה על שפתיו, עמד בשקט, ונצר עוד רגע קסום.
"כל כך נעים." לחשה. "תיכנס איתי למים." ביקשה מתגרה בשפתיו, גופה מתחכך בגופו כאילו במקרה. ליבו הולם בכוח, מאיים לצאת מבין צלעותיו. כמה היא יפה כשהיא מעוותת את שפתיה ככה! הוא חושב. "בהזדמנות אחרת." ענה לה, למרות שלא יכל לדעת מתי תהיה הזדמנות זו. "אמממ.. אתה כבד!" נושפת אליו תשובה מאוכזבת, וחוזרת אל המים והגלים.
כל כך הרבה נאמר בדממה הזאת, התחושה היתה של פינוק מענג. וגם אם לא אמרה במילים, השתוקקה שיבין וירגיש... שיקרא אותה. הרי הוא החבר הכי טוב שלה, הוא שיודע הכל, שמרגיש הכל... שמסתכל עמוק פנימה לתוך הנשמה, ומוצא את הפינות היפות בכל החלקים המתוסבכים שלה. "זה כל כך מפנק," חייכה אליו. "אתה לא יודע כמה." והאמת, שהוא יודע כמה.
מפנק להסתכל עליה כשידיו מלטפות אותה והיא מגרגרת בהנאה משוחררת. מפנק כשהיא נצמדת, והוא טועם את שפתיה.
בדרך הביתה נרדמה, היטתה את הכיסא, והניחה את כף ידה על ירכו בטבעיות גמורה. עיניה עצומות בשלווה עילאית, שפתיה מחוייכות, והדרך מעולם לא נראתה קצרה מידיי, הוא יחל שתימשך לנצח. והמחשבות מתערבבות במוחו, בדיוק כשם שחלומות מתערבבים במוחה. בדיעבד חשב, שהיה צריך להיכנס למים, להשתולל איתה ולשכוח הכל. אבל התרגשות נעימה אחזה בו כאילו חזר אחורה בשנים, לגיל שבו להורמונים היה משקל כבד, וזה היה נפלא, אפילו אם רק הביט בה.
הפקק בכביש היה מבורך. עוד קצת לצידה, לצד נוכחותה. כי מי יודע מתי המניאקית הקטנה תראה את עצמה שוב? והוא מביט בה באהבה, מנחש מהם החלומות שמניעים את עיניה ברפרפוף, ואילו מחשבות מתרוצצות לה בראש. הוא חשב על העובדה שזו היתה הפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים, שאישה יכלה לעורר בו תחושות עמוקות כאלה, המשוגעת הקטנה הזו הצליחה לעורר בו שוב את הרצון לאהוב ולהעניק מעצמו בלי תנאים, אז למה לעזאזל היא לא אומרת את מה שהיא מרגישה? למה היא לא אומרת את המילים שיבטאו את אהבתה והשתקפו בצורת הליטוף הרך של אצבעותיה?
תחושת אושר מהולה בעצבות הציפה את חזהו, עוד רגע קצר הוא יגיע לחנייה, שם היא תרד, והוא לא יכל לחשוב מתי תהיה הפעם הבאה שבה יראה אותה. אז הוא ריפרף באצבעותיו על אצבעותיה, תוהה אם הרגישה את מגעו. היא חייכה.
כשעצר בחנייה, הפריחה לעברו נשיקה בחיוך. "להתראות." אמרה. "תודה על יום נפלא!" ולא היה מאושר ממנו, הוא שמח שהצליח לגרום לה הנאה. "את יודעת שהעונג כולו שלי." ענה לה.
הוא עקב אחרי מכוניתה כשהתניעה ונסעה משם... חזרה הביתה אל בעלה, משאירה לו זכרון מתוק להתענג עליו.
