הדרבי / רונן
הפעם באמת הסתבכתי. ישבתי על הספסל הצר והארוך ליד חדר המורים מול חדר המנהל. כל אחד שעבר בסביבה הביט בי בעיניים יודעות. מורים עברו בארשת רצינית ויצאו כשכוס תה בידם. תלמידים שעברו חייכו חיוך מבין אבל אף אחד לא דיבר אלי, גם לא יוסי מהכיתה של אחי. הוא בטח ירוץ עכשיו לספר לו. לא שאכפת לי. צלצול. המסדרונות התרוקנו ובשקט שהשתרר יכולתי לשמוע קולות דיבור מאחורי הדלת הירוקה. רציתי לגשת ולהאזין אבל פחדתי שאיזה מורה יצא מחדר המורים ויראה אותי.
מאות עיניים הביטו בי מתוך הקירות. סוקרות אותי באותו חיוך אידיוטי שתקוע לעולמים על פרצופיהם. בטוח שמישהו מהם מצא את עצמו בעבר יושב על אותו ספסל כמוני. הלוואי שיכלו לספר לי איך יוצאים מזה. בחנתי אותם אחד אחד. ממוסגרים ומסודרים במין סדר מטופש על פי הכיתות. חיפשתי שמות משפחה מצחיקים. דרור שפון הזכיר לי קפיץ. שפוייינג. שפויינג. מיכל בטאט. על פי התמונה השם התאים לה. איזה מזל שיש לי שם רגיל כזה. מורדכי שהפך למוטי. אף אחד לא עושה צחוק מהשם שלי. לפתע, איתרתי מציאה במחזור כ"ג בפינה.
'ריצפה אשכנזי'. איזה מין שם זה ריצפה? בחנתי את התמונה היטב. נערה נחמדה עם קוקיות. היא הייתה מהבודדות שלא חייכו את החיוך האווילי. בטח, עם שם כזה איך אפשר לחייך. חבל שאין לנו אחת כזאת בכיתה היה אפשר להריץ קטעים. "מוטי, תקום בבקשה מהריצפה" ואז כל הכיתה היתה נקרעת.
"המורה, המורה הוא כל הזמן מציק לי"
"מוטי למה אתה מציק לה?"
"המורה, רק רציתי לשבת על הריצפה"
עכשיו הם בטח לומדים תנ"ך עם המורה שלום. אם יש דבר שלא הצטערתי עליו זה להפסיד שעור תנ"ך. לפחות משהו טוב יצא מזה כי לא הכנתי שיעורים. אני חייב בהפסקה הבאה להרוויח את הבומבילה מגיל. עם הבומבילה אני לא אצטרך להגיד 'חפטי כל'. זה יהיה מגניב לשחק איתה 'מור'. אולי אציע לו שלוש פרפריות. איזה נעליים יפות קנו לאריק. הוא בטח ירוץ עכשיו הכי מהר. כשאבוא הבייתה. אני מקווה שאמא השאירה אוכל. אשאל את אריק וגיל אם הם רוצים לרדת למטה לשחק כדורגל. בארבע יש את הסידרה אז אולי אחר כך. אולי בשבת אבא יקח אותי למשחק. אבל אין לי צעיף. אני אוהב גגות. על הגג תמיד יש תחושה מיסתורית. רואים את הרחוב מלמעלה והוא נראה אחרת. לכנרת יש עיניים יפות. גם שיער בצבע כזה יפה. אני חושב שאומרים שטני. אבא בטח לא יקח אותי אם הוא ידע שהייתי בשיחה אצל המנהל. הוא לא יגיד לו כלום. אני לא ארגיז אותו עד שבת ואז לא תיהיה לו סיבה להלשין עלי. אבל אם המנהל יקרא להורים שלי? על זה לא מזמינים הורים. בשביל מה צריך הורים ועוד את שניהם? כמעט שום דבר הם לא עושים ביחד. אבא רוב הזמן בעבודה. למה הם מתנשקים? מה כל כך מיוחד בזה. כמו בסרטים שאני תמיד עוצם עינים בקטעים האלה. שאף אחד לא יתפוס אותי מסתכל. צביקה אמר שהם גם מכניסים לשון. מגעילים. מעניין איזה טעם יש ללשון של כינרת. איזה דוחה אני.
הדלת נפתחה בבת אחת בקול צווחה חדה ושני זוגות עיניים בחנו אותי. המחנכת זזה הצידה בכדי שאוכל להכנס לחדר. הבטן שלי השמיעה קולות כמו שקית גולות. קמתי ובצעדים איטיים ונכנסתי לחדר. לא להראות להם שאני מפחד מהם התיישבתי בעצמי על אחד משתי הכסאות. המנהל חזר לכסאו מעבר לשולחן והמחנכת התישבה לידי. הבטתי בקצות הסנדלים החומות שלי. רגלי היו מלוכלכות בחול והאבזם הימני כמעט ונקרע. טוב שראיתי את זה. אני אבקש מאבא שיסדר לי. שלא יקרה כמו בשנה שעברה שרצתי והסנדל עף לי מהרגל. טלטלתי קלות את רגל ימין וניסיתי להראות שליו ולא אשם. אני אהיה כמו ג'מס בונד. גם כשעומדים לחתוך אותו עם המכונה הוא מספר בדיחות. מספיק עם השקט הזה שיגידו משהו. הגנבתי מבט אל שני המבוגרים והשפלתי אותו שוב.
"זה מאוד חמור מה שעשית" לא עניתי. מה אני יכול להגיד? שלדעתי זה היה דווקא כיף.
"אתה מוכן להסביר לי ולמחנכת למה עשית את זה?" . מה יש כאן להסביר? אז המשכתי לשתוק.
הם הסתכלו אחד בשני במין מבטים כאלה של מורים והורים. ואני המשכתי להביט בסנדל הכמעט קרוע.
"זה נכון שעלית על הגג בהפסקה?" זהו עכשיו אין לי ברירה אני חייב לענות. נדתי בראשי לחיוב. הרגשתי את הגוש הזה בגרון וידעתי שלא אוכל לדבר.
"זה מאוד מסוכן! אתה יודע? ואם היית נופל משם? מה היינו אומרים להורים שלך?"
"על איזה גג הוא טיפס? על הגג של הסיפריה?"
"לא, על הגג הגבוה של התיכון"
"למה בכלל טיפסת לשם? איך הצלחת? הגג הזה ממש גבוה"
חשתי מעט גאווה על שאלתו של המנהל. אבל מה אני יכול להגיד לו. שלא הייתה שום סיבה אמיתית. שהייתי משועמם. שהפסדתי בגולות. אני הפסדתי. זה, שכולם שואלים תמיד איך אני תמיד מנצח. הכי הפריע לי שאלי אמר לי ליד כולם שזה לא נורא. אולי לא כולם שמעו ואולי כן. מי היה אז בחוץ? גיל ואלי ואולי ארז. כנרת והחברות שלה, רמי ושלומי מהכיתה המקבילה. אז למה כל כך הפריע לי שאלי שאל אותי? למה באמת עליתי? זה פשוט נראה רעיון טוב באותו הרגע. תמיד אני מסתבך ככה. לא חושב אבא אומר. למה זה תמיד קורה רק לי?
"אתה מוכן לספר לנו למה טיפסת על הגג?"
למה ולמה ולמה. למה הם כאלה קרציות? לכל דבר חייבת להיות סיבה. למה למורה להתעמלות יש קרחת אבל הוא מסתיר אותה עם פאה. אפילו לא בצבע המתאים, ובכל פעם שהוא רץ הוא שם את היד על הראש שלא תיפול. כאילו שזה יותר הגיוני. משכתי שוב בכתפי בתור תשובה.
"תדע לך שהעונש שלך יהיה בהתאם" הזהיר אותי המנהל והמחנכת תלתה בי את עיני העגל המשדלות שלה. היישרתי לרגע את מבטי. עונש? על מה הוא מדבר? העונש זה להיות כאן. עונש זה דבר לא טוב. ביחוד עם אבא ידע על כך. אני עדיין רוצה ללכת למשחק.
"אתה מוכן להגיד לנו סוף סוף למה עלית לשם?"
"כי עף לנו הכדור החדש. אח שלי בעט אותו חזק כל כך והוא נתקע על הגג"
"אז למה אח שלך לא עלה....." המנהל הביט בה בחומרה והיא השתתקה.
"והכדור עכשיו על הגג?"
"כן" שיקרתי מבלי להניד עפעף. רציתי להגיד משהו מצחיק אבל זה מה שיצא.
"טוב לך עכשיו לכיתה ובהפסקה האחרונה תראה לי מאיפה עולים ואני אעלה לבדוק"
לא ידעתי אם לצחוק או למות מפחד. זה משהו שצריך לראות בכדי להאמין.
"איך היה היום בבית ספר?" ישבנו כולם לארוחת ערב. אבא הגיע מוקדם והצטרף אלינו. בעטתי באחי מתחת לשולחן.
"בבית ספר..." משך את דבריו בכוונה בכדי למתוח אותי. "היה בסדר" הוא אמר לבסוף. "רק היתה בעיה קטנה והמנהל עלה על הגג" איזה מניאק.
"למה המנהל עלה על הגג?" שאלה אמא ואבא הצטרף אליה עם העיניים.
"עף לנו הכדור החדש על הגג"
"כן , הוא הביא בעיטת פצצה. כזה וולה מהאוויר והכדור עף לגג"
"אמרתי לך לא לקחת את הכדור לבית הספר" רטנה אמא.
"אבל כולם מביאים" אמר, והבזיק אלי מבט שאמר: לא רק שהצלתי אותך עכשיו אתה גם מסבך אותי.
"אבא, בשבת נוכל ללכת לדרבי?"
"כן, כן" הוא אמר שמח על השינוי בשיחה.
אבא שתק רגע, כמו תמיד לפני שהוא עונה על שאלות חשובות. בבקשה. בבקשה בבקשה. אמרתי בלב.
"חמוד, אתה יכול רגע להביא לי את התיק מהכניסה." הוא הלך ואבא הביט בי במבט מוזר. "דיברתי היום עם המחנכת שלך." הוי לא. "היא אמרה שאתה קצת שובב אבל בסך הכל בסדר" הלב שלי טיפס באיטיות חזרה למקומו ונתקע באיזה מקום באמצע.
"קח אבא" והושיט לו את התיק.
"לכן קניתי את זה" ושלף מתוכו בהפתעה שלושה כרטיסים וחיוך.
© כל הזכויות שמורות לרונן
