המקרה המוזר מאוד של החתול הג'ינג'י בשעת לילה מאוחרת / רונן
1.
בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. המשפט האכסיומתי של אוקלידס לא נתן לגיא מנוח. למרות שעל פי תוכנית הלימודים הוא לא היה אמור לדעת עדיין על אוקלידיס לגיא כבר היתה הכרות עמוקה עמו.
אבא נתן לו בקיץ את הספר "יסודות" הספר שאיינשטין כינה בשם הספר השמימי.
"קח את זה , נראה אותך" אמר אבא מחייך. "אתה אוהב חידות, אז הנה ספר מלא חידות"
תוכנית הלימודים שלהם היתה עשירה ומגוונת. זה מה שגיא הכי אהב בבית ספר, את הגיוון. אבל אפילו בכיתת המחוננים של בית ספר גרץ, אוקלידס לא היה בתוכנית של כיתה ד' 3. לגיא זה לא שינה כלל. אוקלידס סיפק לו תעסוקה ברוב חודשי הקיץ. אמא היתה מודאגת בהתחלה כשהוא לא רצה ללכת לקיטנה כמו בכל שנה. הוא טען בתוקף שקיטנה זה לתינוקות. אמא ספקה כפיה באותה תנועה ידועה של השלמה. והותירה אותו לבד בבית. הרי הוא כבר ילד גדול שנוסע לבד כל יום בהסעות לבית הספר. בשעות הארוכות שהיא בילתה בעבודת נקיון בבתים של אחרים, גיא בילה עם חברו החדש מיוון העתיקה. את אבא ראה רק פעם בשבועיים, כפי שפסק בית המשפט.
גיא פתח שוב את הספר בהתחלה, קורא את האקסיומת שכבר ידע בעל פה. הספר שכב חודשים בספריה.הוא כבר פתר את רוב החידות ועבר לחידות יותר קשות. אבל החידה האחרונה החזירה אותו משום מה למשפטים הבסיסיים – לאכסיומות. חלק מהדברים שקסמו לגיא בספר היו אותם כללים בסיסיים שמהם ניתן היה לגזור כל כך הרבה חידות. פתרון דדוקטיבי של בעיות ריתק אותו. אבל כעת, לאחר שמיצה את הנושא, החל מנסה את כוחו בפתרון בעיות קשות יותר. בעיות אינדוקטיביות ופתרון בעיות אינטואיטיבי.
הבעיה האחרונה , עליה עבד, החזירה אותו שוב למשפט שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר. גיא עוד לא הצליח להבין למה. אבל הוא החל לעבוד על זה. אמא תמיד היתה אומרת שהוא עקשן כמו אבא שלו. כשנתקל בבעיה, הוא לא היה מרפה עד שהיה מצליח לפצח אותה. המורה עמוס אמר לו שיש לו כשרון מיוחד לזה. שדרך החשיבה שלו היא אינה שגרתית. גיא לא כל כך הבין למה המורה עמוס התכוון אבל זה החמיא לו ונתן לו מוטיבציה לחפש חידות ובעיות חדשות.
הוא לקח נשימה עמוקה, עצם חזק את שתי עיניו, דחף את הזרתות לאוזניו והחל מניע את ראשו בתנועות איטיות מצד לצד. לאחר התנועה השניה החל להמהם בקול בס עמוק מתוך חזהו. כך הוא היה מתרכז. הוא היה מרוקן את מוחו. 'טבולה ראסה' היה אומר לעצמו. על הלוח החלק, או יותר נכון מתחתיו, היה טומן את הבעיה. ההמהום מסך את כל הרעשים מבחוץ ואפשר לו להתמקד. לפעמים נזקק לדקות ארוכות, עד שאט אט הפתרון החל להתגלות על הלוח שבעיני רוחו. לפעמים בצורת מילה או צבע. לעיתים תמונה. פעם אחת זה היה בצורת ריח של שום. גיא הכיר היטב את הריח. שום תמיד הזכיר לו את הספגטי של אמא. המאכל הכי אהוב על גיא. ברגע שהיה אוחז ברמז שהופיע במחשבתו הוא לא היה מרפה. כאוחז בזנב הנמר היה אומר לעצמו, נותן לרמז להוליכו לרמזים נוספים ועד לפתרון המלא.
אבא היה אומר שזה נפלא איך שהוא מצליח להתרכז ולפתור בעיות מסובכות כל כך. אמא לא כל כך אהבה את זה. היא רצתה שגיא יהיה ילד נורמלי. ילד כמו כולם, היתה אומרת, ושלא יקראו לה כל פעם לשיחה עם המחנכת, היועצת, המנהלת. גיא הוא גורם מפריע בכיתה - היו אומרים. איך ניתן ללמד כאשר הוא פתאום מתחיל עם ההתנהגיות המוזרות שלו וכל הכיתה מתפוצצת מצחוק. גיא לא רצה להיות ילד נורמלי אבל הוא לא אמר כלום לאמא. גם ככה היא היתה עצובה רוב הזמן. עצובה אולי בגלל אבא ובגללו. אמא היתה היתה מתרגזת נורא בכל פעם שהיו מזמינים אותה שוב לשיחה בבית הספר.
"מי ינקה את הדירה של גברת שוורצמן?" היתה שואלת. גיא כבר ידע לא לענות על השאלות האלה. כבר כמה פעמים, הבחין שהיא בוכה כשחשבה שהוא לא רואה. כשהייתה רואה אותו הייתה עוטה את הבעת הכל בסדר, אבל בין הסדקים ובנימת קולה הוא ידע שבכתה. הוא נשא בקושי את הידיעה שאמא עצובה בגללו. הוא גם שמע אותה פעם מדברת עם סבתא בבכי, שואלת אותה למה זה חייב להיות ככה ושהכל באשמתה. גיא לא חשב שאמא אשמה. אולי בכלל אבא עזב בגללו. אולי בגלל ששניהם דיברו איתו רבות על הגרושין. אמא וגם אבא בדרכו הממעטת במילים, הבטיחו לו שהם אוהבים אותו וימשיכו לאהוב אותו גם בהסדר החדש. שניהם מבלי לדעת אחד על השני ניסו לשכנע את גיא שזה לא אשמתו שהוריו נפרדו. גיא חשב על זה רבות. הוא הגיע למסקנה שהסיבה היחידה ששני הוריו אומרים ועושים את אותו הדבר – שנים שכמעט ולא הצליחו להסכים על שום דבר – היא, שהוא כנראה כן אשם בגרושין. אחרת למה להתאמץ כל כך על משהו שגיא בכלל לא יודע. הוא כנראה עשה משהו שגרם להוריו להפרד. זאת אחת מהסיבות שהוא החליט להיות פותר חידות ותעלומות. גיא החליט שהוא יפתור את תעלומת הגירושין ויחזיר את הוריו לחיות ביחד.
גיא אהב אותם מאוד והשתדל לא לצער אותם יותר מדי. ולמרות שגיא אהב את אמא ולא רצה שתיהיה עצובה. הוא לא היה מוכן להיות נורמלי. הוא בדק מה זה בגוגל. נורמלי נגזר מהמילה נורמה. נורמה הנה עקרון חברתי הקובע התנהגויות ודעות. גיא לא חש שיש איזה דבר משותף בינו לבין הילדים שנהגו להציק לו, להעליב ולהכות אותו. הילדים שכינו אותו ממטרה. הוא כמו ממטרה אמר פעם אחד מהם. תראו איך הוא זז מצד לצד ומזמזם בקצב. השם נדבק מייד. שמו האמיתי נזנח לאלתר עד שאפילו המורה להתעמלות קרא לו כך פעם אחת. המורה היה עולה חדש מרוסיה שהגיע בתחילת השליש. באחד משעורי ההתעמלות, שגיא שנא, הוא ניסה לחשוב על פתרון טוב יותר מאשר לזרוק כדור כתום לתוך טבעת מוגבהת. הוא נעמד במרכז המגרש והחליט להתרכז בבעיה. ממטרה, מה אתה חושב שאתה עושה, קרא המורה במבטא רוסי כבד. ברגע זה כמובן תם השעור. דבר לא הצליח לעצור את הצחוק ההיסטרי של רוב הילדיםה. גיא לא כעס על המורה. הוא ידע שהוא אפילו לא מבין את פרוש המילה. אבל הצחוק המרושע פגע בו מאוד. המורה, ולדמיר שמו, ניסה לאחוז מחדש ברסן השעור, אבל בכל פעם שכמעט והצליח היה מישהו צועק ממטרה – והכל היה מתחיל מחדש. גיא לא רצה חלק בנורמה שמאפשרת התנהגות כזו. אמא תמיד היתה אומרת לו שאם הוא יהיה נחמד אליהם הם יהיו נחמדים אליו בחזרה. גיא אף פעם לא הבין מה הוא עשה בכדי לא להיות נחמד אליהם. הם פשוט לא ענינו אותו. הוא מצידו לא עשה דבר שהזמין את כל הסבל ואת ההצקות הבלתי פוסקות. אם להיות נורמלי זה להיות כמותם אז גיא בכלל לא היה מעוניין.
בטופולוגיה, נורמליות הנן דוגמאות לסוג חזק יחסית של תכונות הפרדה. מרחב טופולוגי הוא מרחב המפריד בין קבוצות סגורות זרות זו לזו. גיא בהחלט החשיב אותו ואותם לקבוצות סגורות זרות זו מזו. הוא בכלל לא רצה להדמות לשאר הילדים בכיתה, ולכן תרגם את רצונה של אמו לנורמליות בכך ששמר את הקבוצה שלו סגורה בפני שאר התלמידים. סיבה נוספת שבעטיה לא רצה להיות נורמלי היתה המספר הנורמלי. מספר נורמלי הנו מספר ממשי שהספרות שלו מתנהגות כאילו הוגרלו באקראי. זה היה התאור הכי מדויק שבו נתן לתאר את התנהגותם של הילדים האחרים בכיתה. לא היה שום הסבר לוגי להתנהגותם. מכאן ניתן להסיק רק דבר אחד. התנהגותם של הילדים בכיתה הנה אקראית. גיא החשיב את עצמו כבעל התנהגות לוגית. הוא ידע בדיוק מה הסיבות שגרמו לו לעשות דברים. התנהגותו, על פי המתמטיקה, הנה לא נורמלית ולכן לא הבין מדוע הוא צריך להפוך ולהיות נורמלי כמותם.
ההמהום הלך וגבר, הלך והתחזק. גיא סגר את הדלת ונכנס לארון לפני שהתחיל לפתור את הבעיה. אמא הלכה לישון מוקדם והוא לא רצה להעיר אותה. היא חזרה גמורה מהעבודה והלכה לישון. אפילו לא שאלה אותו מה הוא אכל היום. כמו תמיד החלו להתרוצץ בראשו הצלליות של הפתרונות האפשריים. כמו פילם לא מפותח. או טלוויזיה שאינה מכוונת לאף תחנה ועל המסך יש רק שלג ומדי פעם נדמה לנו שבתוך הרעש הלבן מתגבשות צורות ונעלמות כהרף עין. גיא הרגיש שהוא קרוב מאוד לרמז שיוליך אותו לפתרון. מה שגיא לא ידע שהרמז יעמיד אותו גם בסכנה איומה ויוביל להרפתקה הגדולה ביותר של חייו.
* * * *
רוסטיסלס בוגוסלבסקי, בן 18, תושב העיר פתח תקוה. התגורר לא רחוק מהיכן שב-26 באפריל השנה נמצאה בבניין בעיר גופתו של ניקולאי ריאבצ'סקין. עולה מרוסיה בן 51. גופתו המושחתת של ניקולאי נמצאה על ידי מספר עובדים שהגיעו לאתר הבניה ברחוב מקס בורד. השעה היתה קצת לפני עלות השחר. שעת המכשפות. השעה בה הלילה נמצא בשיאו אונו. רק מעט לפני שהציפורים שנמו על העץ ממול לחלונו החלו בשיר השחר שלהן. בוגוסלבסקי חווה פעמים רבות את השעה הזאת, אבל כרגע הוא היה רתוק, מהופנט יותר נכון, למסך השבע עשרה אינץ' השטוח שלו. הוא ידע שהוא חייב להשיג עוד נקודות. זה היה כמעט קיומי עבורו. הוא היה רק ארבעים ושבע נקודות מדרגת מאסטר בכיר. מכיוון שכילה את מלאי השיקויים שלו ורק שני קסמים פחותי ערך נותרו באמתחתו, עמדו לפניו כעת רק שלוש אפשרויות. הוא יכל לחזור לכיכר העיר ולנסות את מזלו אצל המוזג בפונדק. הוא יכל לצאת להרפתקה נוספת ולנסות להרוג מפלצת או אם באמת יתמזל מזלו דרקון. או שהוא יכול להרוג חתול. בוגוסלבסקי, אהב להרוג חתולים. חתול הוא חיה חכמה שלא קל לצוד אותה. מי כמוהו מכיר את השיטות השונות . קשה להערים עליהם וקשה גם לזכות באמונם. למרות שהוא מגדל בעצמו שני חתולים זה בכלל לא הקל עליו את המלאכה. הראשונים היו הקשים ביותר. העורות שלהם מפארים כעת את ארון המשחקים שם הוא מחזיק את כל הקמעות והפרסים שזכה בהם במשחק . אמו שאלה אותו לפשר הריחות הרעים. אבל הוא כבר מזמן הפסיק להתייחס אליה. כמו תמיד נפנף אותה בשאגה וטרק את הדלת.
עבור בוגוסלבסקי הצעיר המשחק היה הכל. כל יומו ובעיקר לילותיו הוקדשו להתקדמות נוספת במשחק. גם כשלא היה ליד המחשב, כל מחשבותיו סבבו סביב מה הוא צריך לעשות בכדי לצבור עוד נקודות. להתקדם לדרגה הבאה. כבר שנתיים שהוא משחק כמעט כל יום. מביס יריבים ומפלצות. צובר כלי נשק, חלקי שריון והכי חשוב עולה בדרגות. בתור מאסטר בכיר הוא יוכל לשעבד שחקנים צעירים לרצונו, ואולי הוא יוכל להשתחרר מהשיעבוד שלו. הוא הוליך את דמותו הוירטואלית דרך יער אפל בודק שאין מלכודות. הוא ידע שהוא פגיע כרגע ולכן נמנע מעימות עם גיבורים אחרים ומפלצות.
חתול, אני צריך חתול, מלמל לעצמו, בעוד עיניו שטופות הדם סוקרות פיקסלים חשודים. הוא היה שחקן מנוסה. בעוד הוא לוגם ארוכות מכוס הקולה הוא וידא שלא יפול למלכודות פתאים. קיצורי דרך כדוגמת אותה תוכנית שהוריד בשנה שעברה לא יפתו אותו יותר. בעקבות חיפושיו לפיתוח מהיר של דמותו, הוא מצא באחד האתרים שצצו סביב המשחק תוכנית אימונים.
בוגוסלבסקי רכש את התוכנה באינטרנט תמורת עשרים דולר. בהתחלה הכל אכן נראה מבטיח ולאחר כמה אימונים קצרים הוא עלה דרגה. עד שיום אחד, יום האסון, הוא נכנס למשחק בכדי לגלות כי כל נקודות הניסיון שלו וכל האוצרות שאסף נשדדו ממנו. באותו היום חשב שישים קץ לחייו. עולמו הוירטואלי חרב עליו. ברוב יאושו שיעבד את הדמות ואת נפשו לרב המאג העליון – לוציפר הכחול.
תמורת עבודות ומשימות קטנות, המאג החסוד החזיר לו חלק מכוחותיו. אז הציע לו הרב מאג לזכות בכוחותיו המחודשים באמצעות חתולים. הוא היה רעב וצמא. ליטרים הקולה ששתה היו כל מה שהכניס לפיו בשבוע האחרון. שבוע בו לא ישן יותר משעתיים רצוף. הוא חייב חתול! קדחת המשחק השתלטה עליו שוב. הוא והגיבור הוירטואלי הפכו מזמן לישות אחת. לא עוד רוסטיסלס בוגוסלבסקי בן ה-18 מפתח תקוה. לא היה לו מושג ובוודאי ענין לדעת אם יש איזשהו קשר בינו לבין אהרון בוגוסלובסקי שנפטר בכ"ח בסיון תרפ"ז ונקבר בבית העלמין טרומפלדור, או לאולג בוגוסלבסקי שעבד כמאבטח בחברת "סער" ונורה בשוגג על ידי אנדרי חייפץ מבת-ים, בזמן ששניהם שיחקו בשלוף עם אקדחים אמיתיים. הוא בוודאי כבר לא זכר אם ישנם קשרי משפחה בינו לבין פרופ' מיכאל בוגוסלבסקי, ראש המחלקה לפסנתר, בבית הספר למוזיקה על שם בוכמן-מהטה. זאת למרות שבצעירותו אמו הכריחה אותו לקחת שעורי פסנתר. גם אם היו אומרים לו שבינו לבין מר מאראט בוגוסלבסקי, שגריר ישראל בפטרבורג, יש איזו שהיא קרבה משפחתית הוא לא היה מבזבז אף תא אפור בכדי לזכור זאת.
בוגוסלובסקי הצעיר היה צריך נואשות חתול, והוא ידע בוודאות ששום דבר או אף אחד לא ימנעו זאת ממנו.
* * * * * *
סגן ניצב עוז אליאסי כיהן כמפקד תחנת המשטרה בבית שמש. האיש שנחשב בעיני רבים כגיבור אמיתי. ישב במשרדו על שחור של בוקר אובד עצות. הערב שבילה על כביש 1 יחד עם פקד עופר דרור כאילו קרה למישהו אחר. כמו בסרט הוא נזכר במרדף מסמר השיער שניהלו אז אחר מחבל מתאבד שעשה דרכו למרכז הארץ. איך באקדחים שלופים הם השתלטו על המחבל ועל שאר תשעת הנוסעים שישבו ב-GMC. בעיני סגן ניצב אליאסי היה זה אחד מרגעי השיא שלו בקרירה. ההתרגשות סביב התפישה המוצלחת, הראיונות לאמצעי התקשורת, המחמאות, כל אלה לא בישרו כלל את הבאות.
מי שהיה רואה כעת את אליאסי, אותו גיבור חייכן שהתראיין לכלי התקשורת, לא היה מזהה את סגן הניצב. אז, הוא לא פילל כלל לבאות.
בדרך כלל, עוז אליאסי, בשערו המאפיר ובפניו המלאות היה יותר דומה לאבא של ילדה מהכיתה המקבילה. רק סנטרו הנחוש ועיניו סיפקו רמז על האדם שמתחת לחזות החביבה. אליאסי אולי נראה כמו אבא חביב אבל הוא כלל לא נתפס ככזה בעיני ציבור גדול ומאוד עוין.
"מה יהיה?" שאל בפנים אפורות מלאות את סגנו ששתה עמו בשתיקה את קפה הבוקר.
סגנו משך בכתפיו, נמנע מלפגוש את עיני מפקדו. השניים שחלקו כל כך הרבה ביחד. חלקו עכשיו גם את הדממה המעיקה. שתיקה בין גברים שחוו סכנות וקשיים. הם התכנסו לישיבה פרטית בכדי לדון בהשתלשלות החדשה. אבל לא היה באמת במה לדון.
כמפקד תחנת משטרת בית שמש היו ידיו של אליאסי עמוסות בעבודה. בית שמש, לכאורה עיירה שולית בדרך למערת התאומים, הינה על פי הסטטיסטיקה אחת ממוקדי הפשע הקשים. כמו כל דבר, גם כאן היה הכל יחסי. כמות הפשיעה יחסית למספר התושבים היו מהמדאיגות בישראל. דווקא משום כך סברו בפיקוד שאליאסי הוא האיש המתאים לאייש את תפקיד מנהל התחנה. האיש שלא נרתע מכלום. אליאסי השריף היו קוראים לו מאחורי גבו. בית שמש באמת הזכירה עיירת מערבונים שדופת שמש שמחכה לשריף שיגיע ויעשה בה סדר. הרחובות הריקים לא רמזו על שנעשה מאחורי הקירות ובחדרי חדרים. תהליך ההתחרדות שהעיר עוברת לא הקטין כלל את ממדי הפשיעה . נראה שבדיוק להפך. אליאסי שעוד לא הספיק להתאושש מפרשת רצח הילדה ליפז חימי כבר נאלץ להתמודד על איומים משמעותים על חייו. סגן ניצב עוז אליאסי שאף פעם לא פחד מכלום היה עכשיו מאוד מוטרד. מי שלא הכיר אותו טוב כמו הסגן, יכול אפילו לחשוב שהוא פחד.
רצח הילדה בת השמונה בתחלית מאי הסעיר מדינה שלמה. ליפי, הילדה החיכנית שכולם בשכונה הכירו וחיבבו, נמצאה ללא רוח חיים בשוק העירוני. על גופה, נראו סימני אלימות קשים. פענוח הרצח של הילדה בת השמונה הדירה שינה ממפקד המשטרה ומפיקודיו. השילוב המסוכן של קהילה חרדית והקירבה היתרה לטעמו לרשות הפלסטינית היו חומר נפץ מסוכן. העובדה שהילדה נמצאה על ידי פלסטיני, היה די בה על מנת לעורר גל שמועות ושיטנה בקרב רוב תושבי העיר. בבית שמש, בה המתח היה מנת חלקם הרגילה של התושבים, לא היתה זקוקה ליותר מזה. קריאות מוות לערבים הפכו, אולי מעצמם, לטענות וקריאות גנאי לאוזלת ידה של המשטרה. המתח העדתי והדתי התלקח כמו סיגריה בתחנת דלק. או שאולי היתה כאן יד מכוונת מאחורי הדברים. זה מה שהסגן טען במרץ דקות אחדות לפני פרוץ השתיקה. המסכת השלמה של השמצות וכתובות נאצה ששטפו את העיר בגרפיטי זועם היתה אולי דבר נורמלי לנסיבות. אילולא עמד במרכז, בעין הסערה,סגן הניצב, מפקד התחנה, עוז אליאסי בכבודו ובעצמו.
ניתן היה להתייחס אל הכל המהומה כאל דינמיקה רגילה של סערה ציבורית בעקבות ארוע פלילי קשה. מה שהצליח להוציא משלוותם, שני מקצוענים למודי ניסיון, היה הארוע אתמול ברמת בית שמש. זה היה בשעות הבוקר המאוחרות. ברחוב הירדן, סמוך לתחנת אוטובוס, נמצא בלון גז כשעליו מתג הפעלה מאולתר. הבלון היה מונח בתוך קופסת קרטון ולידו מכתב נאצה שהופנה כולו כנגד אליאסי. על פי העתונים, המשטרה המודאגת החלה בחקירה מאומצת. לחדי העין, המילים התמימות – "המשטרה המודאגת החלה בחקירה" – היו צריכות להפעיל את פעמון האזעקה.
בהתחלה התעלמו כולם מהקריאות והכתובות שרוססו בכיכר הדמים. המילים אליאסי כישלון, לפתע החלו לשאת אופי מאיים הרבה יותר. גם בחלומותיו הגרועים ביותר לא חשב עוז אליאסי שיזדקק להגנת המשטרה. כשהוא יושב בחדרו עם סגנו על קפה שחור של בוקר, הביט אליאסי לתוך הכוס, כמו מנסה לקרוא מה באמת צופה לו העתיד.
בסתר ליבו קיווה כל הזמן כי השינויים והמהפכה שמתחוללת במשטרה יקרבו אותו לעליה מהירה בדרגה . אולי אפילו לתפקיד הנכסף. בהרהורי ליבו שיתף רק את סגנו. אפילו לאישתו לא אמר כלום. האמת שלא היה זה בלון הגז המאולתר ששינה לחלוטין את כללי המישחק. בלוני גז אינם מפחידים את אליאסי. היה זה דווקא המכתב המצורף. את הכתוב בו היה אסור בתכלית האיסור לחשוף. חומר נפץ אמיתי. רק מתי מעט ידעו את אשר נכתב במכתב. המפכ"ל מיד שותף וההחלטה שיצאה מלמעלה היתה חד משמעית. יש להגן מיידית על אליאסי ובני משפחתו ויותר מכך, יש למנוע את פרסום תוכן המכתב.
סגן ניצב עוז אליאסי לא פחד מבלוני גז, מכתובות נאצה או מכתבים. אבל הוא כן היה מודאג מהאדם שכתב את הדברים. אנשים קיצוניים המתנהגים ללא סיבה נראית לעין הדאיגו אותו מאוד. אנשים קיצוניים אשר מסוגלים בכמה מילים להעמיד את משטרת ישראל על רגליה היו יותר מאשר מקור לדאגה. היה כאן מקום לחשש אמיתי.
* * * * * *
הסרט שהשפיע הכי הרבה על גיא היה תאוריית הקשר עם מל גיבסון וג'וליה רוברטס. הוא ראה אותו בכבלים בשנה שעברה באחד מסופי השבוע שבילה עם אבא. אבא התלהב מג'וליה רוברטס ודיבר יותר מדי, לטעמו של גיא, על כמה שהיא יפה. כל הדיבורים על ג'וליה לא הפריעו לאבא להרדם אחרי רבע שעה. הסרט הפנט את גיא. מאז הוא ראה אותו עשרות פעמים. ביחוד עניינו אותו השיטות בהם נקט מל גיבסון לאתר בכתבות תמימות בעיתונים רמזים לקונספירציות רחבות היקף. ג'רי פלטשר המוצג בתחילת הסרט כנהג מונית וכקוקו עם תעודות מתגלה בהמשך כמעורב בעל כורחו בפרויקט סופר חשאי. היה משהו בדמות האנטי גיבור, באיש שכולם נוטים לתאר כלא נורמלי. גיא לא ידע להגיד זאת במילים שלו אבל הוא חש הזדהות עמוקה עם ג'רי. הזדהות ברבדים העמוקים ביותר. כמו הגיבור גם גיא החל לגזור כתבות מהעיתונים. זה מה שסיבך אותו עד מעל הצוואר בחידה הנוכחית. עשרות כתבות, נגזרו בדייקנות מהעיתון ותוייקו לאחר כבוד בשלל קלסרים. גיא בנה בקפדנות את המפתח להבנת הקלסרים השונים ותכולתם. שתי הידיעות שנחו כרגע על שולחנו לא תויקו בשום קלסר. הוא היה בטוח שיש קשר בניהם. בטוח זה לא מילה. גיא חש בעצמותיו כי הידיעות קשורות זו לזו. ולא רק שהן קשורות אלא שהוא נועד להבין את הקשר הזה. הוא קרא פעם בספר על תחושות מקדימות. בזמנו הוא התעניין מאוד בתע"ח ובכל מה שקשור לעל טבעי. כשהיה קטן נהג לפנטז איך יש לו כחות על טבעיים, כמו טלקיניזיס, ואיך הוא גומל לכל הילדים שהציקו לו. עד שהתחיל לקרוא את סדרת הארי פוטר מטילדה היתה הגיבורה הכי שלו.
גיא מאוד כעס על אורי גלר והתוכנית שלו היורש. עד אז הוא באמת האמין ביכולות על חושיות. כשהתחילה התוכנית הוא צפה בה בנאמנות של דג סלומון. אבל כשהתחילו סדרת הכתבות בארץ ובעולם לחשוף את התרמיות ואת אחיזת העיניים, גיא כעס נורא. הוא לא ידע להסביר למה, אבל הוא עבר חלוטין לצד השני. הצד השולל כל אפשרות ליכולות כאלה. גיא לא ידע זאת אבל הוא עבר תהליך של חזרה בתשובה. אם הוא היה יודע את זה גם זה היה מכעיס אותו.
כעת, היכולת היחידה שגיא האמין בה, היתה יכולתו לפתור חידות. שתי הידיעות מהעיתון העמידו בפניו את אחת החידות המענינות והמסעירות ביותר שחווה. חידה הקשורה לחיים האמיתיים. לראשונה בחייו הצעירים הרגיש שיש משמעות אמיתית למעשיו. אם הוא יצליח למצוא את הקשר בין החשוד ברצח מפתח תקווה, טובח החתולים, לבין בלון הגז ומכתב הנאצה הצמודים לו בבית שמש, הוא ידע שאז יפצח את התעלומה. יפתור את החידה. ינקנק אותה כמו שאבא היה אומר. מה שמשך את עינו לפרשה בפתח תקוה היתה הידיעה כי החשוד גם הרג כחמש מאות חתולים שחלקים פנימיים ועורות שלהם נמצאו בביתו. הידיעה על בלון הגז בבית שמש סתם נראתה לו משונה. חיפוש קצר בגוגל הגביר את סקרנותו. הוא לא שמע על בית שמש לפני כן. אבל הופתע מכמות הארועים והפשיעה בעיר.
גיא סקר את הרמזים שהצליח למצוא עד עכשיו. כולם משיטוטים ברחבי האינטרנט. הוא ישב וכתב במחברת מיוחדת שקיבל במתנה לפני שנתיים מדודה לאה. המחברת היתה עבה, איזה מאה עמודים. אבל הכי מיוחד זה שהיתה לה כריכה קשה כמו לספר. מייד כשקיבל אותה ייעד אותה גיא לכתיבת דברים חשובים באמת. עד עתה לא מצא שום דבר חשוב באמת לכתוב בה. הרמזים שמצא היו הדבר החשוב הראשון שייכנס למחברת. רמזים כאלה יש לכתוב ביד ולא להקליד למחשב. אבא סיפר לו על הסופרים שהיו כותבים סיפורים לפני עידן המחשב והוורד ולפני בכלל שהיתה מכונת כתיבה. אבא אפילו לקח אותו לחנות בהדר שהיו בה מכונות כתיבה כאלה. גיא חשב שהם בטח היו נורא מסכנים, הסופרים של פעם. בטח כאבה להם נורא היד וכל הזמן הם היו מנערים אותה בכדי לחדש את זרימת הדם. פעם הוא ניסה לדמיין לעצמו איך זה לכתוב עם נוצה וקסת דיו. המסקנה היחידה שהוא הגיע אליה היתה שאם הוא היה צריך לכתוב כך אמא היתה כועסת עליו נורא. כי בטח כל הבגדים שלו וסביבת העבודה שלו היו מוכתמים בדיו. לא משום שהוא לא זהיר, אלא רק בגלל שכל פעם שהיתה כואבת לו היד הוא היה מנער אותה לחידוש מחזור הדם ואז היה מתיז דיו לכל עבר.
הרמזים נרשמו במחברת על פי הסדר שגיא מצא אותם או גילה אותם. גיא בכוונה לא ייחס לאף רמז חשיבות או עדיפות כלשהיא על פני רמז אחר. כולם היו שווים בעיניו. כולם היו חשובים. אם היו שואלים אותו איך הוא יודע שמשהו זה רמז ואחר איננו כזה. הוא היה עונה בפשטות – שהוא יודע. ניסיונו בפתרון חידות ובעיות חידד אצלו את החוש למה חשוב ומה תפל. כמו בחידות הטיפשיות האלה שנותנים לכם המון פרטים לא חשובים בכדי להסתיר את האמת. רק פעם אחת הצליחו לעבוד עליו ומאז הוא הבטיח לעצמו שזה לא יקרה שוב.
נו, כמו בחידה המפגרת הזאת. בכלל קשה לקרוא לה חידה. אומרים לך בהתחלה – נניח שאתה רב חובל של אוניה – ואז מתחילים לטחון לך בשכל שאתה נוסע בכל מני ארצות ועולים ככה וככה נוסעים ויורדים מספר אחר של אנשי צוות, ואתה כמו אידיוט כל הזמן מנסה לחשב כמה אנשים מכל סוג יש על האונייה. בסוף שואלים אותך בן כמה רב החובל. אם אתה טמבל מתחיל שלא יודע להבחין בן עיקר ותפל אז אתה בטח לא זוכר שהמשפט הראשון – והיחידי שחשוב – היה, נניח שאתה רב חובל. כאלה סיפורי חידה, חידות של כאילו, גיא שנא. הכל היה מבוסס על איזה טריק. אם נתקלת באחד או שניים כאלה יכולת לפתור את כולם. גיא אהב את החידות של עמוס. אוסף פרטים, שלכאורה נראה שולי, אבל רק סיפור אחד יכול לקשר בין כולם באופן הגיוני. כמו למשל החידה הראשונה שעמוס שאל אותם בכיתה ג'. באמצע שדה, המרוחק מאוד מכל מקום ישוב, שוכב אדם מת. לידו חבילה הנראית כמו תרמיל. אם הוא היה יודע מה יש בחבילה הוא כנראה לא היה מת. מה יש בחבילה ? בכל חידה צריך למצוא את שאלת המפתח. אם שמת את האצבע על שאלת המפתח שמת את היד על הכיוון הנכון לפתרון. בחידה הזאת. ברור שבתרמיל יש מצנח. זה מסביר את כל השאלות האחרות בחידה. למה הוא מת ? איך הוא הגיע לאן שהגיע וכדומה. גיא חש, כמעט בוודאות, ששאלת המפתח, במקרה שלו, היא מה הקשר בין שתי הארועים. או המשפט שנתקע מוחו שבין שתי נקודות... נו, אתם יודעים?
הוא הביט ברמזים הכתובים במחברת. בהתחלה ניסה לכתוב בכתב יפה. כתיבה תמה. אבל אחרי שלושה רמזים נמאס לו והוא חזר לכתב ידו הרגיל. המורה להיסטוריה תמיד התלוננה על כתב היד האיום ונורא שלו. אבל גיא דווקא חיבב אותו. לו, לא היתה שום בעיה להבין את מה שכתב. אומרים שלרופאים אין כתב יד קריא, אז חלק מהכישורים כבר יש לו. גיא לא עסק רבות במה הוא יהיה כשיהיה גדול. זו לא היתה חידה שענינה אותו.
הוא שכב ישב במיטה בתנוחה החביבה עליו. גבו נתמך על ידי הכרית הגדולה שנשענה על הקיר. המחברת הגדולה פתוחה על ברכיו. כשלא עבד על המחשב ככה אהב לקרוא. לפעמים קרא כך גם בכיתה. הוא היה זוחל מתחת לשולחן בשעור, נשען על אחת מרגלי השולחן, וקורא. שרה המחנכת בכיתת המחוננים איפשרה לו התנהגות כזו, ביחוד כשראתה שזה לא פוגע בהשגיו בלימודים. הרמז הראשון שקשר בין שני הארועים, בבית שמש ובפתח תקוה, היה רצח הילדה ליפז חימי. גיא לא זכר שקרא על הרצח לפני כן. למרות שהבין שהיו לו הרבה מאוד הדים בתקשורת. בחיפוש מעמיק יותר, הוא קרא באחד הטוקבקים לאחת הידיעות כי הרוצח נתפס. גוגל, והוא מיד מצא את הידיעה. מתברר כי הרוצח שרצח את הילדה רצח אדם אחר לפני כן בבית שמש. גם החשוד ברצח בפתח תקווה חשוד ברציחת שני אנשים. שני רוצחים אשר רוצחים שני אנשים מסיבות לא ברורות.
הרמז השני היה, ששני הידיעות הופיעו באותו היום. לכאורה, אז מה. אבל קריאה קפדנית גילתה כי המשטרה שיחררה רק היום את הידיעה , בעוד שהחשוד נעצר כבר לפני שלושה שבועות. אם עצרו אותו לפני שלושה שבועות אז למה דווקא היום שוחררה הידיעה לעיתונות? האם יש איזו משמעות לעיתוי?
הרמז השלישי היה משפט שגיא מצא בבלוג שהתיחס לסגן ניצב אליאסי. הוא הגיע אליו דרך אתר 'לדעת' שהינו אתר חדשות לציבור החרדי בבית שמש. היו כל מני איזכורים לכתובות הנאצה, וכיכר הדמים. אבל המשפט שמשך את עינו היה משפט בארמית שחתם את אחד הטוקבקים. גיא העתיק אותו בזהירות למחברת מוודא שהוא לא יטעה. הוא החליט ליבדוק אחר כך מה משמעות המשפט " אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמָּא דִּיקַר אורַיְתֵהּ בְּכָל עִדָּן וְעִדָּן"
הרמז הרביעי היה בבלוג של 'עמוס - נביא זעם מינורי' כנראה סטודנט שכתב באתר שלו בין השאר גם על שביתת הסטודנטים. מה שמשך את עינו של גיא היה המשפט: "עמוס מוטרד ונרדף" תחת הקטגוריה "פתח תקווה לא קיימת" עמוס הנביא משתף שם את קוראיו כי לאחרונה, ניסו לפרוץ פעמים רבות לאתר שלו. הוא הפעיל את תוכנית המעקב של גוגל אנאליטיקס שלא הצליחה לזהות את הפורצים. התוכנה הצביעה על מקום שלכאורה לא קיים על פני מפת העולם הגוגלית – פתח תקווה. 58% מנסיונות הפריצה הגיעו מפתח תקווה. עמוס הנביא שאל את קוראיו מה יש בפתח תקוה. צרוף המקרים נראה לגיא מוזר ביותר ואולי אפילו חשוד. גיא מיהר לרשום אותו במחברת. אז, בדיוק כשהוא סיים לרשום את הרמז במחברת. קורא שוב את הכתוב על גבי הנייר הלבן, זה הכה בו שוב. בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. כמו משום מקום הגיחה האכסיומה ונתקעה במוחו. מאז, אין היא מניחה לו. טורדת את מנוחותו כמו חור בשן. אז מה ? מה זה אומר ? מבול של שאלות ורק אכסיומה אחת. מה הקשר בין הכתבות? איך קשורה בית שמש לפתח תקוה? האם אלו הן שתי הנקודות? ואם כן, אז מהו הקו הישר המחבר אותן ? לגיא לא היה ספק שזוהי שאלת המפתח. המפתח לפתרון החידה וגם המפתח לעולם נסתר. עולם שאולי מוטב היה להשאירו נסתר. אבל גיא גמר אומר בנפשו לפתור את החידה הזאת ויהי מה. ומרגע שהתחיל לא ניתן היה להחזיר שוב את הדברים לקדמותם. יש ולפעמים וארועים הרי גורל מתחילים בשאלה פשוטה. יש ולפעמים גילויים או המצאות ששינו את פני העולם החלו בגלל התעקשותו של אדם אחד. אדם נחוש שיצא חוצץ כנגד כללים, חוקים ומוסכמות. אדם שכפר בנורמות ובפרדיגמות. יש שקראו לו נביא, מנהיג או ממציא. יש וקראו לו מטורף, משוגע למטרה, אחוז אמוק, קנאי, מורד, מהפכן. תקראו לו איך שתרצו. אבל מעולם, מעולם, לא קראו לו ממטרה.
2.
"אבא שלך חבית ואמא שלך חביתה" גיא ידע שזו רק שאלה של זמן עד שזה יתחיל. הוא ועוד שישה ילדים ישבו בתוך טרנזיט לבנה ועשו דרכם לבית הספר. הראל היה הקטן והקולני מבניהם.
"אבא שלך זון ואמא שלך זונה" לא נשאר יוחאי חייב. להראל היה קטע כזה שהוא כל הזמן ניסה להמציא קללות חדשות. הוא רק הצטרף השנה לכיתת המחוננים ואליהם להסעה. הראל היה ג'ינג'י קטן וקולני. בהתחלה לא רצה להענות להיררכיה הברורה של סדרי הישיבה. הראל רצה לשבת בקבינה מקדימה ליד הנהג. היכן ששי ישב מתחילת השנה. הקטנים יושבים מאחורה והגדולים מקדימה. כך הסביר שי לגיא בשנה שעברה כשהוא וצליל הצטרפו להסעה. לא עלה כלל על דעתו של גיא למחות או להתנגד. שנה שלמה נסעו הוא וצליל בספסלים המרופטים והלא נוחים מאחור. אבל עם הראל כל יום הפך לויכוח מחודש. לא עזרו ההסברים של יוחאי על ותק ומסורת. גיא מאוד העריך את יוחאי שנראה לו מאוד גדול ובוגר. יוחאי קיבל אותו כמו שהוא ואפילו לא קרה לו ממטרה. לויכוח הקולני שם קץ סאלח הנהג, שאמר שבכל מקרה אסור לתלמידים שאינם בכיתה ו' לשבת מקדימה. זה אומנם שם קץ לויכוח אבל לא לפיו של הראל. שהמשיך להציק בפיו לכל יושבי המכונית. לדעת גיא הראל היה בדיוק הדוגמא של המחוננן המעצבן שהוציא שם רע לכל השאר. חוכמולוג שלא סותם את הפה. הניסיונות להשתיק אותו רק שימשו כחומר בערה נוסף. לאחר שהוא גילה כי סאלח, הנהג, מאוד סובל ואפילו נפגע ממלחמת הקללות., הוא הפך כל נסיעה לסדנת קללות למתקדמים.
"אבש'ך שרמיט ואמש'ך שרמוטה" החזיר הראל במכת גב יד ופינג פונג הקללות תפס תאוצה. גיא התעלם מחילופי הקללות שעפו מעל ראשו. הוא היה מוטרד מהחידה שלו.
"תגידי, צליל. את אולי יודעת למה יש אחוז גדול של האקרים המגיע מאזור פתח תקוה". גיא כבר גילה שמחונן זהו שם כללי. תואר המציין אנשים בעלי IQ 140 ומעלה. אבל בניהם הם יכולים להיות מאוד שונים. אחד יכול להיות חזק יותר במתמטיקה. השני במוסיקה וכדומה. הקטע של צליל היה מחשבים. צליל זקפה לעצמה כמה אתרים שבנתה. ניהלה מספר פורומים באינטרנט, שם אף אחד לא העלה בדעתו שהיא רק בת תשע וחצי.
"פתח תקווה ?! מאיפה הבאת את פתח תקווה?"
"ראיתי אתמול בלוג של איזה סטודנט. הוא קורה לעצמו עמוס נביא זעם מינורי. הוא כותב על שביתת הסטודנטים וכל מני שטויות כאלה. אבל הוא סיפר שלאחרונה היו הרבה ניסיונות לפרוץ לו לאתר. הוא הפעיל איזו תוכנת איתור של גוגל"
"אנליטיקס" הפסיקה אותו צליל. "חרא של תוכנה. אם אתה באמת רוצה להתחקות אחרי האקרים וקאקרים למינהם אתה צריך להשתמש.... יוווו אתה יודע מה? יש לי בדיוק את התוכנה שאתה צריך הורדתי אותה אתמול. וכדאי מאוד שיהיה לך גם פיירוול טוב. גם בראוטר וגם במחשב. זה חוץ מהתוכנות הסטנדרטיות של אנטי ווירוס ואנטי ספאם. הכי טוב זאת התוכנה..."
"וואו, וואאוו. עצרי רגע. אני כרגע לא צריך אף תוכנה" גיא שמח שצליל לא נפנפה אותו. לפעמים היא הייתה מאוד גועלית לאנשים. "רק רציתי לשמוע את דעתך. למה האנליטיקס הזו לא מצאה את הפורצים אבל ציינה שהם הגיעו מפתח תקווה"
"טוב נו, זו שאלה למתחילים"
גיא מחל על כבודו "נגיד שאני מתחיל. אז למה"
"למה חשוב לך לדעת?"
"אם תגלי לי אז אני אגלה לך"
צליל חשבה על זה לרגע "טוב אז תקשיב. נניח שאתה האקר הרוצה לפרוץ לאתר כלשהו. אבל אתה גם יודע שיש כל מני שיטות לגלות מהיכן אתה פועל. אז מה תעשה?" גיא משך בכתפיו. "אתה תסווה את עצמך. כמו פורץ שלובש כפפות בכדי שלא ימצאו אותו על פי טביעות האצבעות שלו. איך מסווים פריצה באינטרנט. אתה מתחפש למישהו אחר. דרך השרת שלך אתה מתחבר לשרת אחר שמתחבר לאחר וכן הלאה עד שמאוד קשה לעקוב אחריך. הבנת?"
"לא. זאת אומרת הבנתי מה שהסברת אבל לא הבנתי למה פתח תקווה"
"זה כל כך ברור" היא אמרה ועשתה פרצוף שבטח ראתה אותו אצל אימה שלה או אצל אחותה הגדולה. "בפתח תקווה מרוכזים הרבה מאוד שרתי אינטרנט של כל מני ספקים. לכן לכאורה הפריצות הגיעו משם. למעשה הם יכלו להיות מכל מדינה בעולם"
גיא חשב על המידע החדש וניסה לשבץ אותו בתצרף שלו. הוא הרגיש שיש לו חשיבות אבל לא ידע עדיין עד כמה. הוא שקל אם להתרכז כעת בבעיה או לנסות ולחפש רמזים נוספים. בנתיים סאלח התחיל לצעוק שאם לא מפסיקות הקללות הוא עוצר את הרכב. לא יכול להיות שבכל בעם יהיו הקללות האלה. הוא כבר ידבר עם המנהלת. איך זה ילדים קטנים מקללים ככה. מילים שהוא סאלח לא היה מעז. כי אבא שלו היה מוריד לו שתי סטירות.
הראל לא פספס את ההזדמנות ולחש "אבש'ך סטיר ואמש'ך סטירה"
בשקט הרגעי שהשתרר שמעו כולם את צליל שואלת "טוב עכשיו תספר לי למה שאלת"
"למה הוא שאל מה?" היה הראל חייב לברר. גיא לא רצה לחשוף את חידתו בפני כולם. הוא ראה שגם יוחאי מקשיב והוא לא ידע מה הוא יחשוב עליו.
"כלום לא משהו חשוב" הוא ניסה לסמן לצליל בעיניו. הוא לא ידע לקרוץ ולכן יצא לו מן מצמוץ כזה בשני העיניים. הוא קיווה שהיא תבין אותו ולא תעשה מזה ענין. צליל חייכה לעצמה ושתקה.
"נו ממטרה למה שאלת ומה הייתה השאלה?" דבריו של הראל הרגיזו את גיא. לא היתה לו שום זכות לקרוא לו ממטרה. הפספוס הזה רק הצטרף השנה. "לאבא שלך יש חיריק ואמש'ך נראית כמו סימן שאלה" החזיר לו גיא. כל האוטו התפרץ בצחוק. יוחאי כמעט נחנק. לצליל היה צחוק מתגלגל כזה, משוחרר, כמו מנגינה חבל שהיא לא צוחקת יותר חשב גיא. הראל, לראשונה מזה הרבה זמן, נותר ללא מילים. תגובתו של גיא הפתיעה אותו. צחוקם של שאר הילדים פגע בו. הוא נהיה אדום כמו עגבניה ובקושי הצליח להשתלט על הדמעות שעלו בעיניו. הטרנזיט שנכנסה לחצר בית הספר חסכה לו מבוכה נוספת. "בהפסקה" לחש גיא לצליל. היה הנידה את ראשה לאישור.
