"הלו...מי זה?" שאל בקול שבור.
"סליחה...אפשר לקבל את שרוני?" נשמע קול ילדותי מעבר לקו.
"זו טעות!" אמר כשהוא מנתק בזעם.
הטלפון צלצל שוב וגדי ענה בכעס:"זו טעות..אין כאן שרוני..." בכעסו לא הבחין שאשתו איילה על הקו-לפתע התעשת והקשיב.
"מושמוש אתה מגיע היום הביתה?" שאלה בעניין.
"לא!"ענה בתקיפות.
"מה קרה?" שאלה בסקרנות.
"כלום! בבקשה תעזבי אותי...יש לי בעיות בעבודה!" אמר וסגר את הטלפון בכעס,משליך אותו לעבר פינת החדר.
לפתע נשמע צלצול מכיוון הדלת ,גדי התקרב אל הדלת הכבדה והחשמלית לוחץ על מתג הפתיחה, בפתח עמד מאבטח חמוש, אחד מאלה המסיירים במתחם. "הכל בסדר?" שאל כשחיוך מרוח על פניו.
"כ...ן" גמגם גדי.
"אני לא רגיל שאתה נמצא כאן בשעות כאלו!?" אמר המאבטח והרצין.
"ז..ה בס..דר אני עובד על משהו שלא הספקתי לסיים." השיב גדי כשהוא מחייך את חיוכו הממיס.
"טוב! עבודה נעימה!" אמר המאבטח.
"תודה רבה!" השיב גבי לעבר המאבטח שנעלם באחת המעליות.
טרוד כעוס וכאוב התקדם לעבר לוח הבקרה ,שוכח לסגור את הדלת הכבדה.
ידו שוב התקרבה לעבר המתג הגדול...בראשו חשב שאין לו למען מי לחיות...ידו נחה על המתג חש בכוח האלוהי החודר לגופו..."באצבע אחת" חשב בקול "אוכל להשמיד את כל העולם.."
קול שבקע מאחוריו קטע את מחשבתו השטנית. "מה קורה גדי?" אמר הקול בדאגה.
גדי הסתובב כנשוך נחש מוצא עצמו מול פרופסור עובד,חברו הקרוב.
"אתה בסדר?" שאל עובד בדאגה..וכשהבחין בידו של גדי המונחת על המתג הגדול נבהל.
הוא התקדם אליו בזהירות ,פוחד להרגיזו.
"עובד...אל תתקדם יותר!" ציווה גדי על עובד שהלך והתקרב אליו.
"בס...דר בסד..ר" גמגם בפחד והוסיף:" גדי בוא...נדבר.."
"אין על מה לדבר..החלטתי לשים קץ לחיי.."ענה גדי בקול שבור.
"מ...ה קרה? ספר לי...יש פתרון לכל בעיה.." ניסה עובד לדבר אל לבו.
"לבעיה שלי אין פיתרון!" ענה .
"גדי אתה החבר הכי ..." ניסה לדבר שוב אל לבו.
"עזוב עובד! זה הגורל!" נכנס גדי לדבריו.
"אתה לא יכול לעשות את זה! מיליוני אנשים ימותו בגללך...והכל על מצפונך...איך תוכל לחיות עם משא כבד שכזה?" אמר עובד בחשש הולך וגובר.
"ואתה חושב שאני אשאר בחיים בכדי להתייסר?!" שאל אמר בכעס, ידו לחצה על המתג והאור האדום נדלק בלוח הבקרה."שלושים שניות לשיגור..." נשמע קול נשי מהרמקולים הקבועים על הקירות.
"עשרים ותשע שניות.." נשמע שוב הקול.
עובד זינק לעבר גדי מפילו על הרצפה...ארבעה מאבטחים גברתנים אחזו בו מניחים אזיקים על ידיו,ומוציאים אותו החוצה.
עובד ניגש במהירות אל לוח הבקרה מנסה לבטל את רוע הגזירה.
"עשרים ושמונה שניות לשיגור" נשמע שוב הקול.
"מה קורה?" נשמע קול מפוחד מאחוריו.
"אני צריך עזרה.. מנחם ...תיגש אל המחשב הראשי...אני בטוח שאפשר לבטל את השיגור" אמר עובד לכיוונו.
"עשרים ושבע..." המשיך הקול.
מנחם התיישב ליד המחשב כשהוא מקליד על המקלדת קודים ומספרים.
"מה עושים? שאל עובד בייאוש.
"תן לי חצי דקה ואני מבטל!" ענה מנחם.
"עשרים ושש..." אמר שוב הקול.
"אין לנו חצי דקה!" אמר עובד בכעס,ניגש אל מאחורי המחשב הגדול,ששם היו פרושים כבלים בצבעים שונים, הוא אחז באחד הכבלים והחל מושך." מנחם בוא תעזור לי..!" פנה למנחם ש קם מן הכסא וניגש לעזור.
בכוחות משותפים הצליחו למשוך את הכבל העבה מבסיסו, ניצוצות החלו להתפזר מן החוטים הגלויים.
"שיגור בוטל! שיגור בוטל!" נשמע שוב הקול אך הפעם בטון רגוע יותר.
מנחם ועובד התיישבו על הארץ בחוסר כוחות מתנשמים בכבדות.
"מ...זל גדול...מזל גדול!" אמר מנחם כשהוא טופח על כתפו של עובד בשמחה.
"כן! כ..ן! גמגם עובד והוסיף:"מנחם תעזור לי להזיז את הכבל הצידה"
שניהם אחזו בכבל הכבד מזיזים אותו הצידה ואז לפתע ללא כל אזהרה התפוצץ המחשב הראשי זיקים וניצוצות התפזרו במקום, מנחם ועובד שאחזו בכבל החלו מעלים עשן, חוטפים זרם של עשרות אלפי קילוואט.
הספינקלרים אותם טפטפות הקבועים בתקרה החלו מתיזים מים.
החדר היה הפוף עשן לבן,עובד ומנחם היו מוטלים ללא חיים כשעשן עדיין עולה מבגדיהם.
