הקופאית

קוראים לי סופי.אני כבר עשרים וחמש שנים בישראל.סליחה אם אני לא מדברת ברור עברית .גם אם אדבר נכון, יחשבו שאני טועה בגלל המבטא

הרוסי.הלכתי ליבגני, מורה להיגוי נכון, אז הוא צחק עליי ואמר שאם זה היה

אפשרי, הוא היה מתקן גם את המבטא שלו.

אז רציתי לספר לכם קצת חוויות של "עולה חדשה", גם עוד מאה שנה יגידו

שאני חדשה,.טוב, כבר אמרתי לכם, המבטא...

לא יודעת למה, כל רוסיה שהולכת ללשכת עבודה, אפילו אם היא מהנדסת עם

תעודות, שולחים אותה לעבוד בסופרמרקט, קופאית, לא מנהלת.

ואני, כמו כל החברות שלי,בקופה.לפחות הסופר נמצא בשכונה יפה וותיקה

בירושלים.שם גרים עשירים, אבל תכף תשמעו סיפורים, שתחשבו שמדובר בשכונת עוני הכי ענייה שיש.

דבר ראשון בדקתי שמותר לי לשבת ליד הקופה, כי נורא קשה לי לעמוד

על הרגליים שמונה שעות, אני לא ילדה.(הילדה שלי, נטשה, אומרת שגם

לה לא היה נוח לעמוד כל היום, והיא רק בת עשר ורבע.) כסא יש תודה לאל.

המנהל של הסופר , אבנר, חתיך כמו שאומרים ה"סברס" דווקא קיבל אותי

יפה.יש הוראות קשוחות, אבל הזהירו אותי מראש שככה זה בישראל, אז

כמוני כמו כולם.

אני, עשר שנים בקופה .מכירה את כולם, מי קונה מכל טוב, מי עושה חשבון

על אגורה, מי עצבני, מי רגוע.

יש לי מלא דוגמאות, אבל שלא תתעייפו אספר רק קצת:

הפרופסור לייבוביץ', שאומרים שהוא עשיר יותר מגאיידמק , גוזר קופונים

מעיתונים על כל מיני מבצעים, מוציא מהכיס חתיכת עיתון צהוב ומקומט

בקושי הצלחתי לקרוא שם, שאם הוא יקנה שני לבן, השלישי בחצי מחיר.

אם זמן המבצע עבר, מסכנים אילו שעומדים אחריו בתור, חצי שעה של

ויכוחים והתעקשות, עד שאני קוראת למנהל אבנר(א י ז ה  ח מ ו ד)

והוא בא, גבוה, שחרחר, חלוצה לבנה מגוהצת טיפ טופ, מחייך עם כל

השיניים הלבנות כמו פנינים שלו ומצליח להרגיע את הפרופסור.

ויש קונה אחת, לא ברור לי בת כמה היא, שממלאת עגלות בלי חשבון.,

ותשעים אחוז מהקניות שלה-ממתקים וממתקים.היא אומרת שזה לילדים

שלה, אולי היא מתכוונת לנכדים, ככה זה בימינו, אתה לא יודע מי סבתא

ומי אמא.

אל תגלו לאף אחד, אבל היא היחידה שנותנת לי טיפ.אחלה בן אדם.

והכי אני אוהבת את הסטודנטים, תפרנים (ככה אומרים?, אם כן, אז איך קוראים למי שתופר בגדים?) תראו אותם

רק עם לחמניה אחת, ושתי פרוסות נקניק סלמי, ואלי אולי, בקבוק קטן של

בירה, שיהיו בריאים, הם העתיד של המדינה.זה לא בסדר שלא מסבסדים

להם את הלימודים גרים כמה בחדר אחד כאילו אנחנו חיים במדינת העולם

השלישי.

נו, מי בכלל יקשיב לקופאית עולה חדשה עשרים וחמש שנים בארץ

עם דיפלומה של מנהלת בית חולים במוסקבה?

העיקר שאני בארץ ישראל, ולפחות יכולה לדבר בלי פחד.

יאללה, נגמר היום.

עכשיו אני הולכת עם נטשה למשביר, נראה, אולי יש איזה מבצע...