טיפ טפ טיפ טפ...רעש הטיפות האחרונות כמו הקיש על החלון כמסמל את עוזבו משם רגע לפני שהכל נגמר.היה נדמה לה לרגע שרעש הטיפות כמו מתמזג עם דמעותיה השקטות ,כמו מדבר בשבילן להן אין קול רק דממה חרישית מצמררת עינים.
מי שנכח שם באותו הרגע יכל היה לראות אותה שם ,ילדה יפה שבוכה בלי סוף ,בלי סוף היא בכתה הילדה ואף אחד לא בא לאסוף דמעותיה היא בכתה שם עד כלות נשמתה עד שקולה כבה מעייפות ותשישות בלתי פוסקת אפפה אותה, נהר דמעות היה סביבה ,נהר דמעות והיא ישבה שם במרכזו נתנה לו עומק,נתנה לו סיבה .
הוא מצא אותה רדומה על הכביש כשפסע לעברה היה בטוח כי לא הייתה בה רוח חיים מפאת אי תזוזתה אך ניתן היה להבין שעייפות גדולה שרתה עליה ,הבכי כמו התיש גופה והשינה שרתה שם שנת כאב זו הייתה.כשנגע בה לא נינערה כאשר הביט לעבר ליבה יכל לחוש בפעימותיו חרש חרש פעימות שקטות ,גוססות.
בידה היה ספר, ספר קטן מעין יומן הוא אחז בו וטחב אותו בתיקו בעודו אוחז בה ומרים אותה לעבר המכונית.
במהלך הנסיעה יכל היה להשבע ששמע את קולה בין שתיקות ארוכות אך כשהביט לאחורי המושב היא הייתה שם דוממה כהמצאה שותקת ושלווה ,שלוות נפש הייה בה בנערה.
היא הייתה יפה עד מאוד הנערה, שערה חום כגזע עץ בריא הנטוי על פלגי מים צוננים ארוך וגולש מתמזג בצבעו עם עייני השקד החומות הכבויות שלה, עורה הזח הלבן להחריד עם סימני פצעי בגרות קלים שהסגירו את גילה הצעיר ושפתיה קטנטנות ואדומות כדם כמו הביעו נוכחות עזה בפניה היפות .והוא היה מוקסם מהפשטות, גופה דק כדחליל לבן כשלג סימני עיקול נשיים ניכרו בה ושדיה כמו הותאמו לגופה . היא מיוחדת במינה חשב לעצמו בעודו מתבונן בה בדחליל החיוור שהיה מונח במושבו האחורי.
כשהגיעו לבית החולים הסמוך הוא אחז בה שנית הפעם המגע עמה היה יותר משכר מפני שהכיר אותה יותר כך סבר מהתבוננות ביופיה .כשהביאה במהירות לרופא היא נלקחה בפזיזות על ידי כמה אחים אשר השכיבו אותה על מיטת חולה מקרש דק ונעו בזריזות תוך כדי קריאות מוזרות והחדרת דברים לא מוכרים אל תוך גופה הדחלילי והיא דוממת כשלג .הוא עמד במקומו כאילו השתתק שם כאילו לו היה בו כח לזוז .
אח כהה עור מבית החולים עבר דרכו נשימת אנחה נפלטה ממנו ,הוא יכל היה להרגיש את המתח שהיה שם אך להרגיש בעצמו כאילו לא היה מסוגל.
הוא נשאר לחכות לה שם אף כי לא היה , הוא לא היה בן משפחה מכר ידיד או חבר אך הוא נשאר שם הוא חיכה לה שם ,כשתצא בשימלת בית החולים הלבנה ויופיה יאיר במלוא הדרו ,הוא יבוא אליה והיא תיה שלו לעולמי עד.
לפתע נזכר בספר שאחזה בעודה שרוויה שם על הכביש ודמעות מציפות גופה ,הוא הוציא את היומן מכיסו, זו הייתה מן מחברת פשוטה שכזו כשפתח אותה מצא שירבוטים על גבי שירבוטים ספוגים בגשם של דמעות,שרבוטים של דמיות עצים ופנים הרבה פנים הכל באווירה אפלה ביותר טישטושי הצבע ומשחקי האור ניכרו בצויוריה וניתן היה להבין שהייתה מוכשרת , הפנים חזרו על עצמם שוב ושוב פני גבר לא מוכר ,פניו היו מטושטשות עד כי לא היה ניתן להבין בבירור איך נראה ,אך את עיניו אותם היא ציירה בהדגשה לפיהן ניתן היה להכיר אותו ,מציוריה מתוך עייניו הגדולות שנראה שאהבה עד מאוד.
אחרי הציורים הרבים היו קשקושים ,קשקושים רבים ושרבוטים נוספים של עיינים המון עיינים מוכרות של אותו העלם ,הוא עבר במחברת בזריזות כמו מפיק אנימציה מוסרטת ממעבר הדפים המהיר והעיינים נדמו כמוכרות יותר ויותר ככל שהביט בהם ככל שהביט בעיניו.
הדף האחרון היה ריק וקרוע למחצה ,ריחו היה שונה מריח שאר הדפים שהריחו כעץ אורן מהול בטיפות הגשם ,שאריות פרורים לבנים היו בדף ומעבר להם שקט, דממה ,סוד.
העיינים שלו הכל בגללן הוא חשב לעצמו שקוע בהרהורי נפשו, הוא כעס עליהן על העיינים הללו ,על הבחור הצעיר שלא יכל להבין את פניו הוא רצה לבכות הוא רצה אך הדמעות כמו נעצרו בתוכו כאילו לא היה בו מים להכיל אותן לתת להן נפח ,לתת להן משמעות.
רופא נמוך קומה ניגש אל משפחה שהייתה מוכרת לא מוכרת , אמר להם מילים שהבחור לא יכל להבין ולאחר המילים קול דממה דקה ואחריה בכי בלתי פוסק, אנחות בכי כל כך הרבה כאב היה שם.
והנה היא יצאה בשמלת בית החולים הלבנה כפי שדמיין אותה הייתה יפה וזחוחה ואורה בהק במלא הדרו עטוף בלובן מסנוור .היא הביטה בו ואחזה בו הוא חייך לעברה ואחז בידה שניהם ידעו את הדרך, שניהם הלכו לשם בין זעקות ,צרחות ואנחות לא מוכרות.
הדמעות זלגו מבעד לאור המסנוור , טיפ טפ טיפ טפ גשם כבד ירד בעודם הולכים לשם.
