סיפורים בהזמנה אישית - מכל הלב.

"זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו. אבל ממש שום דבר, את מבינה?" שאל, כמו ביקש-התחנן שתבין אותו. בתסכול נע לפנים, שולח את זרועותיו מנסה לחבק אותה.

מיכל נסוגה לאחור. "למה לא סיפרת לי?!"  דמעות צרבו את עיניה.

"כי זה לא משנה. כבר לא."

"בטח שזה משנה!!" בתחושה שהיא עומדת להיחנק, נאבקה לשאוף אוויר במאמץ ניכר. "אתה מנהל איתי יחסים בעלי משמעות, חי איתי חיים שלמים!  שנתיים שלמות משמעותיות ודפוקות, ואתה אומר שזה לא משנה??!" היא בכתה. "יחסים בעלי משמעות, ככה אמרת...!"

"אני רוצה לדעת מדוע אתה מחזיק במסמכים האלה, אודי. מי זאת, חלי?"

"אישה שהיכרתי."

"אישה שהיתה מאוד קרובה אליך." לחשה בכאב.

"כן."

מיכל נשענה על השולחן מאחוריה, וסחרחורת פתאומית תקפה אותה. "לפי המסמכים האלה, היא מתה לפני שנתיים... בסוף הקיץ, כמה שעות לפני ש..." וקולה נשבר, היא לא הייתה מסוגלת להמשיך.

אודי נד בראשו לאחר היסוס של שנייה. 

"אז למה לא הזכרת אותה אף פעם?!" התפרצה, ורקעה ברגלה כמו ילדה מתוסכלת.

"אני לא יודע,... באמת שאני לא יודע!" התחנן בתסכול משלו.

"מי היא היתה, אודי? ספר לי לעזאזל...!"

"מיכל...!"

"תענה לי!!" התנשמה בעלבון, חשה שהיא מאבדת אחיזה במציאות. 

"היא מתה מתסחיף במוח, בזמן לידה."

"לידה?!" השתנקה, מתקשה לדבר, ורק לאחר דקה ארוכה בה הדממה חנקה את שניהם, שאלה, "והתינוק? מה עם התינוק?"

"נולד מת. הבן שלי נחנק מחבל הטבור." ענה לקונית כאילו דיווח לה את החדשות האחרונות בטלויזיה.

קריאת צער נפלטה מבין שפתיה. "בנך." ניסתה להתרגל למילה, לפיסת המידע שהפכה לה את כל המחשבות והתחושות למערבולת כאב. "חלי היתה אשתך?"

"לא נישאנו." לחש, "עניין טכני. אבל הייתי מסור לה, אהבתי אותה."

מיכל לא היתה בטוחה אם שמעה צער או השלמה, מה שכן, חשה דקירה לא הגיונית של קנאה.

יפחה עלתה מחזה בעוצמה כה גדולה עד שהכאיבה לה. אודי ניגש אליה, זרועותיו פשוטות לפנים, אבל היא שוב נסוגה, דבר שהכעיס אותו נורא. "תפסיקי לברוח ממני!  את צריכה להירגע ולהקשיב לי. "

מעונה נוכח משמעות הדברים הרימה את כפות ידיה אל רקותיה. מפרשת לעצמה את החידה הגדולה ביותר של הגבר שחי לצידה והצהיר בפניה לא פעם שהוא אוהב. "אתה תכננת הכל, זו היתה העמדת פנים אחת גדולה. העניין כולו. הפגישה שלנו!"

"כן!" הודה בחריפות. "אבל זה לא מדוייק...!"

היא התכווצה. "אני לא מאמינה!"

"זה לא מדוייק, כי את היגעת, ואני הרגשתי משהו..."

"הרגשת..?" גיחכה בעייפות. "אתה חושב ש..?" שאלתה נשארה תלוייה באוויר.

"אלוהים אדירים!" הפטיר. "אני כבר לא יודע מה לחשוב. אני רק יודע שאני אוהב אותך!"

"לא!" קראה. "אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב את חלי!"

"חלי מתה!!" צרח מתוסכל.

"מה שעשית לי היה מכוער, מגעיל..."

"בסדר, את צודקת! אני חרא..!" אודי כבש את המילים הכועסות שרצה להגיד, ראשו נשמט לפנים, ובמשך כמה דקות הוא בהה בריצפה. "לפני שתוכלי לסלוח לי, אני רוצה שתביני... שתשמעי הכל!"

מיכל היתה כעוסה מכדי לדבר, הוא ניצל את הדממה שלה כדי להסביר את עצמו.

"חלי לחצה עלי להתחתן. אבל סירבתי בגלל אופי העבודה שלי, לפעמים נעדרתי מהבית לילות שלמים, כאשר יצאתי היא לא יכלה לדעת אם אחזור בחיים. חיים כאלו אינם מעודדים יחסים תקינים. היא הניחה לעצמה להיכנס להריון. בהתחלה כעסתי, ואז נבהלתי... אבל היא היתה כל כך חיובית לגבי ההריון, שהתחלתי לאהוב את הרעיון. החיים החדשים שצמחו בתוכה היו כמו תקווה חדשה... כששמעתי שהיא בבית חולים עם צירים, מיהרתי אליה, וכשהגעתי לשם.." הוא שפשף את עיניו "השתגעתי קצת כשהרופא אמר לי שכבר הכריזו על מותה המוחי."

מעיניה של מיכל זלגו דמעות, השתוללה בה סערת רגשות שנעה בין שנאה, צער, ואהבה מטורפת, לאיש שברגע זה מספר לה חלק מחייו שהיה "נעלם" בשבילה.   

"סוכנת של בנק איברים הציגה את עצמה, היא לא לחצה עלי, התנצלה על ההפרעה בשעה הקשה ביותר, אבל הזכירה שחלי נושאת עימה מסמך שבו היא רוצה לתרום את איבריה במקרה כזה. זה נחשב למסמך חוקי, ולמרות זאת היא אמרה שלא יעשו דבר בלי לקבל את רשותי. לחלי לא היו קרובי משפחה. ההחלטה היתה שלי בלבד." השתתק ובהה בנקודה בריצפה. "מישהו נזקק לליבה של חלי נואשות." ככל הנראה נזכר בדבריה של מתאמת ההשתלות.  "בלעדיו האדם הזה ימות. הלב חייב להיקצר במהירות. החיפזון חיוני. אז היא ביקשה שאתן רשות..."

קולו גווע, ומיכל ידעה שהוא לא איתה, כמו חזר לאותו יום בבית חולים, קהה חושים, כשהוא מתבקש לתרום את ליבה של אהובתו. "אהבתי אותה. ידעתי שאני רוצה לחיות איתה ועם התינוק. אבל לא ידעתי כמה אני תלוי בה רגשית, אלא כאשר נלקחה ממני. לאחר שקברתי אותה, רוקנתי את הדירה שלנו, ונשארתי שתויי במשך כמה שבועות. רק כאשר התפכחתי .." שתק קצרה. "רק אז חשבתי לברר מי קיבל את ליבה... ומאחר והסוכנת לא היתה מוכנה לומר לי דבר, זה הפך לאובססיה אצלי. זה רדף אותי. רציתי לדעת שליבה חי בתוך מישהו אחר. התחלתי לקרוא מאמרים על מושתלי לב, קראתי כל דבר אפשרי בנושא. למדתי מהם הקריטריונים הדרושים להתאמת איברים להשתלה, וציירתי את הדיוקן של המושתל שלה."

ורק אז הביט בה, וריתק את מבטה אל עיניו. "ההשתלה שלך היתה אירוע תקשורתי, ככל שחקרתי יותר... כך הייתי משוכנע יותר שאת קיבלת את ליבה..."

חלפו במוחה קטעי תמונות, רגעים קטנים שבהם ליטף את הצלקת שבבית החזה שלה בעדינות עד אין קץ, נושק לכל אורכה כחושש להכאיב לה.

"ככל שהייתי סביבך... הייתי משוכנע יותר. יש לך אותה התייחסות אופטימית כמו של.."

"די!" כיסתה את אוזניה. "אני לא רוצה לשמוע את זה!"

"כששכבנו..." מלמל.

"היית חייב לגלות אם אתה מרגיש אותה עוד פעם אחת..." המשיכה את המשפט שלו כמו רובוט חסר רגש.

הוא הנהן, ובהודאתו נראה הרוס.

"אלוהים!" נשברה כשהודה באלם.

"אבל... כששכבנו, "אמר בכאב. "לא היה לזה קשר עם חלי... התאהבתי בך! במיכל שלי. כבר לא רציתי לדעת היכן ליבה, באותו שלב ידעתי רק שאני אוהב אותך..."

פתאום שלחה מבט לעבר הניירות שהיו פזורים על הריצפה. על המסמכים שגילו לה הכל על ליבה המושתל.

"מיכל." אמר את שמה בצער. "שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו... לא למותה של..."  היסס, מתקשה להזכיר את שמה של חלי.... "ולא לאהבה שלי אליך. שום דבר. אבל את חייבת להאמין לי." חיפש את מבטה. " את חייבת להאמין שאני אוהב אותך!"