ביום בהיר אחד-חלק ה'.

פרופסור משה הראל היה ישוב בביתו מול המכתבה כשהוא מעיין במסמכים שונים.

היה הוא זה שיזם את תוכנית הגרעין ועוד כמה המצאות סודיות ביותר, ובמשך השנים שקד על שדרוגם ופיתוחם.

מהורהר ומוטרד מהשרפה שפרצה במעבדה.. לפי החישובים שעשה ברור היה ששני הפרופסורים עובד ומנחם שהיו ידידיו הטובים ביותר, שצר היה לו עליהם מאוד לא יכלו לעמוד בעוצמת זרם גדולה כל כך,אבל מאידך חשב...יכלו להיות בלתי נראים... בבדיקה שערך במעבדה שבה אירע הפיצוץ,מצא עקבות של דשא חרוך למטה , והבדיקה בבית החולים שמשם נעלמו,חיזקה את הרגשתו שהשניים "חיים" אם אפשר לקרוא לזה חיים. עצם המחשבה העלה חיוך על פניו.

בעודו יושב ומהרהר חש לפתע אוושה חרישית מכיוונה של הדלת, החום הלך וגבר הלך וגבר..הוא שלף ממחטה מן המגרה ומחה את זיעתו.

הכסא שעמד מולו זע לפתע...משה קם מכיסאו מבוהל ונרגש...

"שב!" פקד עליו קול נעלם.

משה אחז בחזהו,חושש להתרגש יתר על המידה לבל יקרוס לבו, מאז שהושתל בלבו קוצב לב דאג לבריאותו.

"רק אל תקבל לי התקף לב.." אמר הקול.

"זה אתה עובד...?" שאל כשהוא מזהה כמעט בוודאות את קולו של הפרופסור שנעלם.

"אני ולא אחר, משה ידידי" אמר הקול בטון זועם.

משה התרומם מכיסאו וניגש אל מתקן המים שעמד בפינת החדר, ביד רועדת לגם מכוס המים.

"אני צריך עזרה...רוצה לחזור למצבי הקודם..." ביקש עובד.

"מ..ה מה ...אני י..כול לעשות?" גמגם משה כשהוא מתיישב שוב על כיסאו ומביט באוויר שמולו,שם ישב עובד.

"אתה! אתה אשם בתקלה שקרתה..ו.." החל עובד לומר ומשה נכנס לדבריו: "הבט עובד מי שאשם זה פרופסור גדי רייזמן...לא אני האשם במה שקרה לך ולפרופסור מנחם.

"נכון..במישרין אינך אשם,אבל בעקיפין אתה אשם.." אמר עובד בכעס.

"אני לא יורד לסוף דעתך" אמר משה-חושב לעצמו שדעתו של עובד כנראה השתבשה לה.

"אני לא משוגע ולא השתבשה עליי דעתי!" אמר עובד בכעס,כאילו וקרא את מחשבותיו .

"עזור לי לחזור למצבי הקודם...אני יודע שאתה יכול..אנחנו מכירים מהגן, מי כמוני יודע איזה גאון אתה."המשיך בתחינה.

"אינני אלוהים! אבל תמיד אפשר לנסות.." אמר משה והמשיך : "אגב אני מתחיל לראות את אצבעותיך."

עובד נבהל, מציץ באצבעות ידיו שהחלו להראות. "מה קו..רה לי..?" שאל בהתרגשות.

"פרופסור הראל התקדם לעברו, מנסה לאחוז בידיו של עובד...זעקת כאב פרצה מפיו.."מה קרה משה?" שאל עובד בדאגה.

"אתה בוער..כנראה בגלל הזרם שחטפת..." ענה משה כשהוא ניגש אל ארון התרופות שעל הקיר, שולף שפרפרת תוך שהוא מורח מתכולתה על ידיו.

"יש לי...דיאגנוזה...נראה לי שקיבלת מכת חשמל ...ועכשיו כשמתח החשמל שבגופך יורד...אז מתחילים להתגלות חלקים ממך." אמר משה כשהוא לוקח עט ומשרבט לו על הדף נוסחאות שונות.

"זאת אומרת שצריך תהליך הפוך...?" שאל עובד בהתלהבות.

"כן! כן!" ענה לו משה בחיוך של ניצחון.

"נצטרך לעשות לך כמה בדיקות...למצוא אולי ...טוב תרשה לי לנסות משהו...?" המשיך ואמר,הוא ניגש אל ארון גדול שעמד בפינת החדר,שולף ממנו כבל חשמל ארוך וכלים שונים.

לאחר כמה דקות ניגש אל השקע שבקיר,תוחב את קצהו של הכבל לתוכו, את הקצה השני אחז בזהירות מתקרב אל עובד.

"מה אתה עושה..? " שאל בדאגה.

"אל תדאג עובד,אני מנסה משהו.." אמר משה כשהוא מצמיד את החוטים הגלויים לידיו.

עובד "חטף" את הזרם ואט אט החלו להיעלם אצבעות ידיו, וכעת שוב לא נראה.

"פרופסור הראל הביט בתהליך בהתרגשות ואמר: "עכשיו אנו יודעים מה הבעיה...נקווה שנמצא את  הבעיה ונוכל להחזיר אותך למצבך הקודם."

"תודה משה!" אמר עובד בהתרגשות גדולה.

פרופסור הראל גלגל את כבל החשמל בזהירות,מוציא את קצהו מהשקע בקיר כשהוא נאנח בשביעות רצון.

"אגב ידוע לך איכן נמצא מנחם?" שאל לפתע את עובד.

"אין לי צל של מושג, קפצתי מחלון בית החולים וכנראה שמנחם קפץ אחריי." ענה עובד.