לא יאומן כי יסופר / שרון נחום
זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו, גם לא ההתחלה המבטיחה.
לבשתי את חזיית הפוש אפ שלי שעשתה את העבודה היטב מתחת לגופיה ההדוקה ביחד עם המחטב שמעך את בטני מתחת לסקיני ג'ינס שלבשתי, נראיתי טוב למדיי.דווקא אהבתי את סגנון הלבוש הזה, סתם לזרוק מעליי גופיה וג'ינס ולהראות נפלא בדיוק כפי שלימור עושה. טוב זו לא חכמה כי לימור כל כך רזה וחטובה שגם אם תלבש חלוק לילה של סבתא שלי היא תיראה בו סקסית. אבל הנה גם אני בצירוף כמה אביזרים בדמות חזיית פוש אפ ומחטב יכולה להראות כך.
מרחתי מעט גלוס על השפתיים בכל זאת, להעמיק מעט את מראה הקז'ואל, להיות עם.. להרגיש בלי!
"הו, חזון אחרית הימים! נטע עם ג'ינס, הללויה!" שמחה חברתי בצורה מוגזמת. התיישבתי לצידה.
"אז מה זו המסיבה הזו?"
"סתם כמה חברים שהזמינה אילנה, לקראת חזרתה ארצה מהמזרח", ענתה לימור.
"היא הייתה שם המון זמן, לא?" זכרתי אותה במעורפל מאיזו יציאה משותפת עם לימור.
"כן, חרשה את כל המזרח וגם חזרה קצת קוקו."
הייתה לה דירה קטנה אבל מרוהטת בטוב טעם. כשהגענו, הסלון כבר היה הומה באנשים שאכלו ופטפטו בקולניות כשמוסיקה רועשת מתנגנת ברקע.
בין כל הבלגן שהתרחש שם, פגשתי את מבטו החודרני מיד. בדרך כלל כשהייתי עם לימור, היא הייתה ממגנטת את כל המבטים אליה. אך הבחנתי שלימור כבר שקועה בשיחה עם אילנה הקוקו. כשהחזרתי מבטי אליו, הוא חייך וכעת לא היה לי ספק שזה מכוון אליי. חייכתי חזרה.
"תטעמי", התקרב אליי עם מגש עמוס בסושי על מגוון צורותיו.
לא יכולתי לסבול את המאכל המוזר הזה ובטוחה הייתי שהערכה לה זכה, מוגזמת בטירוף. אך הושטתי את ידי אל המגש כשאני בוחרת באפשרות שנראתה לי הכי פחות נוראית. סתמתי את האף, פקדתי על חוש הטעם לשבות ופשוט לעסתי בנימוס.
נועם התגלה כאיש שיחה מרתק במיוחד. התיישבנו לנו על הספה כשבשלב מסוים הרגשנו מנותקים מכל האירוע ומצחקקים בהנאה, אחד מסיפורי השנייה.
"יאללה פטפטנית, הולכים הביתה", נעמדה לידנו לימור.
כזאת אכזבה עמוקה, לא חשתי מעולם.
"כן.. ", גמגמתי כשבתוכי אני צועקת, לא, לא הספיק לי, אל תהרסי לי!!!.
"אני יכול להחזיר אותך הביתה", נשמע קולו המרגיע של נועם. הובכתי, לא ידעתי כל כך מה לענות כשבתוכי צעקתי, יש יש יש!!! בטח בטח בטח!!!
"כלומר, אם את מעוניינת להישאר עוד קצת", הרגיש לא נוח מהשתיקה שנוצרה.
"כן. אני אשמח", עניתי מהר לפני שיתחרט.
"אוקיי, אמרה לימור כשהיא משגרת אליי חיוך שאומר, הבנתי את הרמז.
כעבור שעה, כשהרגשנו שאנחנו לבד בדירה ואילנה החלה לפנות את שאריות המזון, קמנו מעט מבוישים כאילו השגנו גבול לא לנו, הרי המסיבה עברה לידנו ולא היינו חלק ממנה, במיוחד אני שכמעט ולא הכרתי אותה.
בחוץ היה קריר, הרגשתי את לחיי בוערות. כל כך הצטערתי שהערב עומד להסתיים. נכנסנו לרכבו שחנה בסמוך.
"את רוצה שאקח אותך הביתה, או לעבור קודם בביתי לקפה מאוחר?"
תהיי ספונטאנית לפעמים, זה אף פעם לא מזיק, שמעתי את קולה של לימור מהדהד בראשי, רק שלא כל כך נפלו בחלקי הזדמנויות להיות כזו.
"אני אשמח לקפה", חייכתי, מרגישה לפתע נחשקת.
הדירה שלו הייתה חלומית, רחבת ידיים.ניכר היה שנפש אומן לו, כל פינה מפינות הבית הייתה מעוצבת בטוב טעם. סדר מופתי שלט בכל מקום, כמעט דימיתי לראות אח בוערת באמצע הסלון. הבית שתמיד חלמתי לגור בו.
"קפה?", חייך לעברי בהורידו מהארון ספלים, נו.. איך לא?! מעוצבים אף הם.
"נס", חייכתי אף אני כשאני חושבת לעצמי, שאכן נס קורה לי.
ישבנו על ספות העור בסלון מביטים זה על זו. הוא שלח יד מהססת אל ירכי והחל ללטף אותה בהיסוס כשהוא בוחן את תגובתי. הרגשתי את גופי כולו מתרגש למגעו ושנייה לאחר מכן כבר נישק אותי בלהט כשאני לא נשארת אדישה. ידעתי את שעומד לבוא וכל כך רציתי בזאת, אלא שלפתע נזעקתי, אללי, לרגע לא חשבתי שכאן אסיים את הערב והרגליים, לא ממש חלקות, למעשה הן קוצניות. אוייש, חוק מרפי! שנים שאני מורידה בשעווה והנה דווקא בשבוע שעבר מיהרתי לחוף הים עם לימור, התעצלתי לעשות שעווה ופשוט גילחתי. אוי! מה אני עושה עכשיו???!!! המחשבות התרוצצו בראשי והוא עצר, מרגיש שמשהו לא בסדר.
"את רוצה להפסיק?", שאל כשהוא מלטף את שערי.
ממש לא, רציתי לצרוח, עד שגבר כזה בדירה חלומית שכזו, עד שסוף סוף אני ספונטאנית.. "הממממ .. לא!", מלמלתי כשאני מתמגנטת שוב לשפתיו בחושניות. על החיים ועל המוות מלמלתי ללא מילים.
הוא הרים אותי ונשא אותי לחדרו כשאני מרגישה את רכות מיטתו. למרות הלהיטות הוא לא מיהר לשום מקום. הוא עינג כל חלק בגופי כאילו עיצב אף אותו וסחט מפי קריאות עונג בזו אחר זו. הוא נתן לי להרגיש ביופיו של גופי גם ללא המחטב וחזיית הפוש אפ. כשלבסוף חדר לתוכי זה היה אדיר במיוחד. גמרנו יחד כשגופנו רועד מהעוצמות האדירות שחווינו.
לפתע נזכרתי ברגליי הלא חלקות, שלחתי יד מתחת לשמיכה לחוש במגע שהוא חש דקות קודם לכן. אופס, דוקר! אבל נראה שלא הפריע לו.
"כבר נורא מאוחר", אמר בלחש כשהוא מביט אל תוך עיניי.
"אולי תישארי לישון איתי?", אין דבר שרציתי יותר, חייכתי בהסכמה.
חשבתי שלא אצליח להירדם כל הלילה, אך לבסוף שמורות עיניי נעצמו ושקעתי בשינה, מרגישה את נעימות מגעו החמים כשידו מחבקת את גווי.
בבוקר התעוררתי מוקדם למשמע רחשים, פקחתי את עיניי וראיתיו מתלבש במהירות, מנסה לשמור על שקט. כשהבחין שהתעוררתי, חייך אליי.
"אני חייב לרוץ למשרד", אך את יכולה להמשיך לנמנם והבית כמובן לרשותך. תרגישי חופשי להסתובב בו, לשתות ולאכול. כשאת יוצאת פשוט תטרקי את הדלת אחרייך". הוא נשק לשפתיי והסתובב לצאת את החדר כשבפתח עצר.
"וכמובן אל תשכחי להשאיר לי את מספר הטלפון שלך על המקרר", חייך.
אלוהים, אני חולמת, צעקתי, קופצת מהמיטה מוכנה לסיור בכל חדרי הבית, נהנית מכל פינה ופינה. במטבח חיכתה לי הפתעה. שולחן ערוך ליחיד, עם קנקן קפה, מאפים, לחמניות טריות וריחניות, חמאה וריבה.
צבטתי את עצמי, לא מאמינה לגורלי שזימן לי כזה גבר. הרגשתי שיהיה לזה המשך. במוזגי את הקפה, כבר חייגתי מהנייד ללימור, מדווחת לה בין ביס לביס על חוויות הלילה ולא פחות על חוויות הבוקר.
"את רואה?", קראה לימור בניצחון, "קצת ספונטאניות, אף פעם לא מזיקה".
אחרי הארוחה הדשנה על הבוקר הרגשתי לפתע את מעיי גועשים. נכנסתי לחדר השירותים המפוארים. אפילו עציץ חביב עמד בפינה, מפיץ ניחוח נעים.
לאחר שסיימתי בהרגשת הקלה, נפניתי להוריד את המים, אך אבוי, לחיצה אחת ועוד אחת ועוד ועוד ועוד.. והמים לא יורדים, אף לא זרזיף. מבוהלת ניסיתי לסובב את הברז שמעל הכיור ואף משם יובש טוטאלי. רצתי למטבח וגם שם לא זרמו מים בברז. כנראה איזו הפסקת מים חשבתי בליבי. הבטתי בשעוני. שבע וארבעים, לא אוכל להמתין לבואם של המים, בעוד שעה אני כבר צריכה להיות בעבודה. ברוב ייאושי, פתחתי את כל ארונות המטבח, תרה אחר פתרון למצב המביש כשאני מוצאת מגירה עמוסת ניילונים של השופרסל. לקחתי כמה ניילונים. עטיתי מהם על ידיי ועשיתי פעמיי לחדר השירותים. בניילון הנוסף משיתי את ארוחת הבוקר הממוחזרת, מקפידה שתיוותר שלמה. כשסיימתי, הכנסתי לניילון נוסף, קשרתי ונשמתי לרווחה. התזתי את הספריי הריחני באוויר. מיהרתי לכיוון היציאה מן הבית וכשממש כבר הייתי בדלת, כשקית ההפתעות בידיי, נזכרתי שלא השארתי את מספר הטלפון שלי. חזרתי מיד למטבח. הנחתי את השקית על השיש, לקחתי דף ממו שאף הוא הונח בקופסא נאה ורשמתי את מספר הטלפון בצירוף שמי. שבעת רצון, יצאתי את הבית וטרקתי את הדלת מאחריי לפי הוראותיו.
כשלפתע חשכו עיניי, נזכרתי שהשארתי את השקית עם החבילה על השיש!!!!!
הדלת כבר טרוקה! אין לי שום דרך להיכנס שוב לבית, אין לי אפילו את מספר הסלולארי שלו כדי להגיד לו ששכחתי משהו חשוב ולרוץ לקחת את המפתחות ממנו. פשוט נותרתי קפואה במקומי.
ימים רבים, לאחר מכן דמיינתי אותו מגיע הביתה ומוצא את ההפתעה שהשארתי לו לצד מספר הטלפון שלי. ניסיתי לדמות מה חשב עליי ואם לפחות אחת האפשרויות שעלתה בראשו היא האמת הנוראית שקרתה לי.
מיותר לומר שהוא מעולם לא התקשר אליי.
© כל הזכויות שמורות למחברת.
(חייבת לציין שהסיפור אמיתי לחלוטין!, שמעתי אותו היום מהמורה שלי ולמרות שהיה קשה לכתוב חלק ממנו.. זה פשוט התחבר לי נהדר עם המשפט של אילנה ((-: )
