סיפורים בהזמנה אישית - סיפור חיי

...פתקית שנמצאה בתוך השמשיה השבורה בצד הכביש...

זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו. שום דבר לא רמז שהדבר יקרה בכזאת אכזריות, כל כך חד משמעי. אף אחד לא הזהיר אותי. נותרתי לבדי מול האירוע הכי קשה בחיי הקצרים. אבל אספר הכל לפי הסדר הכרונולוגי.

בהתחלה היה כיף. היו רעשים וצעקות, צחוקים וקללות סחבקיות, ברכות, איחולים וריח של משהו חדש. הייתי מלאת אופטימיות מול החיים החדשים שנפתחו בפניי. התכוננתי למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר, תכננתי את ייעודי בקפידה עד הפרט האחרון. חשבתי על כל הדברים הטובים שאוכל לעשות למען האנושות, התועלת שהחיים שלי יביאו לכל האוהבים והאהובים. חשבתי איך אגן עליהם, אשמור על הבריאות שלהם. איך יזדקקו לי ויחפשו אותי. במיוחד אצלנו, במדינה הקטנה והחמה שלנו. כל כך להוטים ומזיעים, האנשים לא תמיד מסתכלים מסביב, לא תמיד רואים את מי שעושה עבורם דברים, לא תמיד מתמלאים בהערכה על הנעשה. אבל אני כל כך בטחתי ביכולות שלי להראות להם את הצורך בי, לקבל הערצה והבעת תודה על כל דקה מזמני שהקדשתי להם. ידעתי שהימים לא יעברו סתם, שכל רגע בחיי כאן יתמלא בשירות למען הזולת, בהגשמה עצמית. הרי נועדתי לזה. מהרגע שאני זוכרת את עצמי, הרגשתי צורך לעזור, לתמוך, להגן.

נראה לי שהייתי כל כך שונה אז, כשבאו לבחור את המועמדים. הייתי זוהרת ומבריקה, כל כך גאה בעצמי. עמדתי עם עוד אלף כמוני, אך ידעתי שאין אחת דומה לי ברצון לבצע את המשימה, בדחף הפנימי לרצות ולהצליח. כנראה, אני לא היחידה שהרגשתי כך, כי בחרו הרבה סך הכל. נשלחתי למקום אחר, חם ומלא ואור, קורן מזוהר של אנשים חדשים, ניקיון וסדר... ואז זה קרה. בחרו בי. הייתי כל כך מאושרת. הייתי היחידה במיני, הייתי נחוצה ונערצת. לא עשו צעד בלעדיי, לא היה אירוע ששכחו אותי. בכל יציאה כל אחד מברר ובודק שבטעות לא אשאר לבד. יותר מזה, אתם תצחקו, הם רבו בגללי. מי יהיה קרוב יותר אליי, מי יישב לצידי ומי יהיה אחראי עליי. ממש ילדים קטנים! קטנים ואהובים עליי עד מאוד.