הערה: הסיפור שוב משופצר, אשמח למשובים בונים, כי לתחושתי יש עוד מה לעשות ...
תודה ליוזמות הפרויקט "סיפורים בהזמנה אישית", למגיבות ולמגיבים
תודה מיוחדת לגלי על משוב ועריכה.
זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו אחר כך ובוודאי לכל מה שהפכתי להיות בזמן קצר כל כך. לפעמים, אני עוד מגלגלת את אירועי הבוקר ההוא כלא מאמינה שהתרחש.
את השביס המסורתי שחבשתי לראשי החליף מאז שביס בצבעי הקשת, "כאות ביני לבין בוראת עולם. כל הגוונים כולם ; אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וְסגול," כך אמרתי לבלנית נחמה, שהכריזה בקול מתרונן "כשר , כשר, כשר!" אך לא שמה לב כלל כשאמרתי בוראת במקום בורא ולא כשליבי החמיץ פעימה על עוד שבועיים של חובת פרו ורבו.
חנה כץ ספקה כפיה בהדליקה נרות שבת וברכה "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו." מחשבה חדה חלפה במוחה, היאך נקלעה לאותה חנות והיאך לכדה את עיניי האזמרגד המכשפות שלה של יעלי. כאותה יעל, אשת חבר הקיני שהצילה את בני ישראל מפניו של סיסרא הנורא, השקתה אותו חלב חם והוחם ליבו, ולאחר מכן חבטה ראשו ביתד האוהל. והיא הייחם ליבה, הינחם ?!
היא לא ידעה להסביר דבר פרט להלמות ליבה שדפק ודפק ודפק עד לא הייתה בו טיפת דם אחרונה.
יעלי הייתה קרחת ועגילי חישוקים בכל מקום אפשרי. בגבה, מתחת לשפה התחתונה, בלשון ובכל האזורים המוצנעים שראתה היא רק אחר כך.
היא נכנסה, כמו חייזרית מעולם אחר, לחנות הפאות ושאלה בקול מתוק מדבש, סוכרי כל-כך, "האם כאן זה רחוב שינאור?"
כל מבטי הנשים נפערו, כהיכלי שלמה ביום הכיפורים לתפילת קול נדרי, והביטו בה, אחר ירקו לצדדים והניפו עיניהן כערבות מושפלות שאין בהן טעם וריח. רק אני ברוב תומתי ערגתי אל קולה והבטתי אליה במישרין, משל הייתה בת דמותה של רות הדבקה בחמותה.
"לא, אין זה הרחוב הזה," אמרתי אני.
"את מוכנה להסביר לי איפה זה אם לא להראות? כבר שעות שאני כאן וזה סיוט בלתי נגמר. בבקשה? והמבטים ? מילא, אבל שיעזרו? איפה הכנסת אורחים או איך שלא קוראים לזה?"
"בואי אחרי," אמרתי אני בנימה אדישה.
לא יודעת מה היה זה הקול שבישר לי לעשות כך. בעודי יוצאת מחנות הפאות חשתי במבטן של לאה-שרה ורבקה שיחיו, נעוץ בגבי כמסמרות, ממסמרות את כבודן על מזבח קודש.
"אז מה שאת עושה עכשיו זו עבירה?" צחקה יעלי ועיכסה לפניי כשמכנסי הג'ינס שלה מחליקים בחלציה המחוטבים.
"לא, זו רק מצווה," עניתי בקול כבוש "מצווה של הכנסת אורחים או איך שלא קוראים לזה," ופרצתי בצחוק והיא...יחד איתי.
"טוב בואי ואראה לך את הרחוב הסמוך לביתי. ובכלל מה יש לך לעשות ברחוב הזה? לאחת שכמותך?" שאלתי חרש.
"אם זה קרוב לביתך האם תשקיני מכדך?" שאלה יעלי כמתגרה בי "האין זה כמצוות אברהם אביכם ?"
עתה, עלתה חמתי, "את מוזמנת אליי, שלא תחשבי לרגע שאנו, מפלצות , שאנו נדירות, שאנחנו... לא בנות אדם."
"אחרייך," הורתה יעלי לחנה בתנועה מסתלסלת, "בבקשה אחרייך. באשר תלכי אלך."
חנה חשה כבמלכודת, ידעה שלא תוכל לסגת. היא הזמינה את יעלי התל-אביבית, הצפונית, הפריקית, החילונית, התועבה אל ביתה. ועתה כבר אינה יכולה לסגת. לא איכפת לה. היא תעשה את זה קצר. תגיש לה כוס מים קרים. אין כאן שום חטא, שום עבירה, שום דבר. היא אישה כמותה. מי יודע? אולי אפילו טובה יותר. כשרה יותר. אולי שליחות היא עבורה.
עד היום היא זוכרת את הפרטים, כמו חוטים דקים נטוו בה, הם אלו שהכניעו את הכף בסופו של דבר, משחזרת עתה את שהתרחש בדירתה הצנועה
"אז מה יש לעלמה כמוך לעשות במקום כזה?"
"באה להציל נפש מישראל" השיבה יעל
הרמתי גבה כשנעצה בי את עיניה המכשפות, היא ידעה להשתמש בביטויים המדויקים שהדליקו אצלי את הקודים המוכרים.
"תראי, במשך כל החודש האחרון אני מצ'וטטת עם נערה משלכם. את יודעת מה זה צ'ט?! אינטרנט?!" קולטת את נימת הציניות שבשאלותיה ומהנהנת בחיוך, מה היא חושבת שאנו חיים בפלנטה אחרת, חשבתי לעצמי.
"בקיצור, הנערה הזו בקטע והיא על סף ייאוש, שידכו לה איזה אברך והיא במצוקה קשה לגמרי, כי אין לה את מי לשתף ואין לה למי לפנות. לאחרונה, התחילה לדבר איתי על המוצא האחרון, להתאבד. ביקשתי ממנה לחכות עם התוכנית הזו, לפחות עד שניפגש היום, לשמחתי, היא הסכימה."
עיניי האיזמרגד של יעל היכו בי שוב, אט חשתי איך אני נשרכת אחריה, יותר משהקשבתי לדבריה, נכנעתי לתנועותיה הרכות ורציתי לחוש את מגען. לפתע, כמו התעוררתי מהזיה מתוקה. מה קרה לי? לא הפסקתי להכות בתוכי.
"בקטע?" תמהתי
"נו... אוהבת בנות. את יודעת ודאי שלא כולן נועדו לזוגיות, היחידה שמוכרת לך, זכר ונקבה ברא אותם"
איך היא יודעת לצטט במדויק, חשבתי, הרי כל הזמן הזה היא מקניטה, מתגרה, אך מדברת בשפתי, בשפה המוכרת לי היטב וזה לא הרפה ממני כל העת שבו המשיכה לומר את דבריה, מחד כמו תל אביבית מצויה ומופקרת ומאידך כמו בת חסודה מצויה. התבלבלתי לחלוטין ונמשכתי, לא ידעתי מהו הדבר, קולה? שמא העור הזוהר של כתפייה החשופות, חיפשתי אמתלא לגעת בה רציתי כל כך ולא ידעתי מהו שרציתי.
"יש כאלו שמעדיפות לחיות עם בנות ולא עם בנים. ל-ס-ב-י-ו-ת, שמעת על זה פ'ם, מעודך?"
כך כשהיא מדגישה כל הברה ואני כמו נמסה לתוכה ורואה בדמיוני אותה ואותי, היה הכי טבעי. אני חונקת בתוכי את התמונות ומשליכה אל האש, אש הגהנום, אני אומרת לעצמי.
"וזו ... שאת הולכת אליה עתה..." ניסיתי להתעשת ולחזור למציאות חיי, להבין את שקורה לי, איתי, איתה ועם הנערה הזו שמנסה להתאבד.
"היא לומדת במכללה ויום אחד נכנסה לצ'ט בנות, התוודענו והתחלנו לדבר. היא פחדה מאוד והייתה זהירה במיוחד, מייד זיהיתי כי אינה המצ'וטטת המצויה."
"וקבעתם בבית שלה?" שאלתי מופתעת
"כן. אבשל'ה בישיבה ואמשל'ה בגמילות חסדים או השד יודע מה. בכל אופן היום היא מבריזה מהמכללה, כך שנוכל להיפגש אצלה ביחידות. תביני, באמת שאין לי מה לחפש במקום כזה, אך הסיפור שלה כל כך נגע בי. העניין שהתאבדות היא לא המוצא היחידי, יש עזרה לבנות כמוה, גם במגזר החרדי והבאתי לה כתובת ומספר טלפון של מקום בירושלים. שם בוודאי יוכלו לכוון אותה, כי אצלנו החילוניים זה לא כזה אישו."
"ואולי היא רק טועה או מבולבלת וזקוקה רק לתיקון" הוספתי, כלא מאמינה למשמע אוזניי, אני שתמיד התנגדתי למונח הזה תיקון. אומנם מעולם לא שיתפתי אדם במחשבותיי, אך עצם המחשבה כי אדם מקולקל הוא תמיד החליאה אותי והעניין הזה של "תיקון" תמיד קומם אותי. הרגשתי כאילו לא אני היא זו שמדברת מתוכי, היו אלו שנות חינוך דתי ונוקשה, שנים של רודנות בו אתה הופך עבד לאמונותיך, כמה התייסרתי עת אמצתי את הפסוקים הללו ושיננתי אותם, שוב ושוב ושוב, חרטתי על לוח ליבי את מה שלא האמנתי בו בלב שלם מתוך ידיעה עמומה שמשהו בחיי, קרוב לוודאי ישתנה או יהיה אחרת ואיך חיי הלכו בנתיב המקובל, כמו שהוריי ציפו ורצו כמו שהחברה דרשה כי נכון יהיה.
כך מצאתי עצמי לומדת במכללת מורות, אף על פי שליבי נטה אחר ציור וחפצתי לצייר. כך מצאתי עצמי נישאת ליוסף גוטמן שיחייה. אין הוא חלק במשחק הזה שבו שמתי עצמי, הוא כלי, כמו כולנו, חשבתי, רק כלי.
"אני לא יודעת למה היא זקוקה" העירה אותי יעל משרעפיי
"אבל בטח לא לחבל התלייה"
"אולי אני אוכל לעזור במשהו" אמרתי כשקולי נשבר ואני מבינה את שאני מנסה לחנוק בתוכי כבר שנים ארוכות.
"לא. אני הבטחתי לה שלא אספר לאף אחד. אני מקווה שממך לא יצא דבר." הבטתי ביעל ארוכות, נעימת קולה המתנגנת נסכה בי תחושת רוך ותום. נזכרתי במבטן המרושע של הנשים בחנות הפאות. אלמלא ידעו לאיזו שליחות נועדו פניה של יעל, גם אז, עלה בדעתי, לא הייתה זוכה למנת חסד.
"טוב, אני חייבת לזוז ותודה רבה על המים"
"חכי" נגעתי קלות בכתפה החשופה של יעל ורעד עבר בי, רעד מהסוג שהיה לי חדש ומסעיר בו זמנית.
"סליחה" אמרתי בגרון נשנק.
"אל תדאגי, זה לא מדבק, הקטע... אני מתכוונת"
צחקנו.
בתוכי ידעתי כי הקטע שלי מזמן מוכר וידוע, זו רק אני שמתכחשת לו.
"הייתי רוצה לעזור אם אפשר" הוספתי, ידעתי שלא אוכל לתת לה ללכת מבלי שתהייה לי אפשרות לפחות פעם נוספת אחת ליצור איתה קשר.
"אשאיר לך את המספר של הנייד שלי" אמרה יעלי והוציאה דף ועט מתיק הגב שלה
"אעדכן אותך, מבטיחה" חייכה לעברי
החיוך שלה המיס לבבי וחשתי שהיא, היא ההתגלות האמיתית.
דקות ארוכות בהיתי בכתב ידה העגול, נרעדת עדיין מהמגע בכתפה, ממוסמרת לאש היוקדת מעיניה. משהו בה גרם לאי שקט בתוכי ולא ידעתי לשימו.
לפתע, כמו הוארה תהום עמוקה ושחורה בתוכי
כל כך הצטערתי שלא ביקשתי מיעלי את הפרטים של הארגון הזה בירושלים.
תהום שנותרה, שנים על גבי שנים, חשוכה ובלתי מוארת.
אני חייבת לדבר איתה, חשבתי, לפגוש בה שנית, לא יתכן, כי נפל דבר.
חנה שתחייה, לא ידעה שכעבור שעה קלה מפגישתן השנייה תהייה מסולסלת כמותה ותילי תילי פסוקים יסעירו נפשה. היא? כן, היא.
עיני האזמרגד של יעלי, הן שלכדו ליבה ויעלי הייתה לא אחת ממלאכיות שרת לבשר לה בשורת אלוה כי אם נועדה לפתחה כמתת אלוה.
***
אפילוג
****
כעבור שנתיים פתחה חנה כץ סוכנות בשם "קשת בענן*" המסייעת לנערות תוהות המבקשות עזרה כשאהבת נשים עוטפת אותן והן? הן לא יודעות נפשן.
הן יודעות מאין הן באות אך לא אן הן הולכות.
את שמה של הסוכנות שאבה מהפסוק הנזכר בבראשית נ"ח טז: " והייתה הקשת בענן ארץ וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלוהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על- הארץ." מאז היא גם עוטה שביס בצבעי הקשת, לזכר בריתה עם יעלי אהובתה.
