תגובה \ וידוי [ביקורת ורעיון לתיקון]
האם אנחנו מגיבים ליוצר או ליצירה?
אני עובר לי ברפרוף על כותרות היצירות. מה חדש בסיפורים.
אין לי הרבה זמן לקרוא ולהגיב כרגע.
רק מוודא שאין משהו שאני "חייב" לקרוא.
מדלג על "וידוי" עובר ליצירה אחרת, קורא, מגיב, פונה לעיסוקי.
כעבור כמה שעות, כאשר יש לי רגע פנוי נוסף, שוב עובר ברפרוף לראות מה התחדש.
רואה שלל תגובות ליצירה המדוברת. משהו מעניין קורה כאן!
מעיף מבט בתגובות ורואה שה"וידוי" עורר את חמתם של היוצרים האהובים עלי ביותר, שלא לומר נערצים.
נזעם פתחתי את ה"וידוי" הבא:
"קוראים מכובדים.
מזמן שהצטרפתי לדרך המילים, למדתי רבות על כותבים שונים, על סגנונות כתיבה, על איכויות שונות ואף נתקלתי לא מעט בכמה גלימות של "בגדי המלך החדשים"....
עקבתי אחר תגובות ולמדתי דרכן את הקשרים החברתיים שנוצרו בין כותבים דרך שורות כתיבתם.
דבר אחד חסר לי במיוחד. בקרת!
קראתי תגובות רבות נוטפות מתיקות מוגזמת, קראתי קריאות עידוד למכביר אך לא קראתי אף הערה מתקנת אחת.
כיצד? שאלתי את עצמי, באתר שמחבר עשרות כותבים מכל הארץ לא יימצא מבקר ספרותי ענייני אחד?
הבנתי כי האתר משמש כקבוצת תמיכה יותר מאשר כקבוצת דיון.
הבקר, קראתי סיפור של אחת מכותבות התווך של האתר ומצאתי אותו כתוב ברמה שאיננה מעוררת התרגשות. התגובות היללו ושיבחו את הכותבת ועוררו בי את הצורך להביא וידוי זה בפניכם.
חוששתני שאם לא תיעצר תופעה זו יאבד האתר את ייחודו ויהפוך לעוד פורום של ריקודי עם....”
נזעם עזבתי את המחשב בכעס. חושב כיצד להשיב לחוצפן הזה. המעז כך לפגוע בכישרון כל-כך ברור.
ישבתי וחשבתי על כל מיני תגובות אפשריות.
חשבתי וחשבתי עד שלפתע הרגשתי שעל ראשי בוער הכובע.
תחושה מוזרה.
לא חבשתי כובע.
לא גנבתי, או מעלתי, ובכל זאת הכובע בער והשאיר סימני חריכה ברורים שאי אפשר להתעלם מהם.
הווידוי הקטן הזה פשוט הרתיח את דמי ואת דם חברי. כל אחד מאיתנו חשש שמא מדובר עליו. אולי אני הוא אותו מלך עירום.
לפתע שמתי לב לעובדות הבאות:
הכותב היה אציל דיו כדי לא לתקוף יוצר ספציפי בשמו.
הוא היא ספציפי דיו כדי לספק דוגמה לדבריו ולא רק לדבר באוויר.
הדברים שאמר היו חדים כתער וכנראה שהיה בהם יותר משמץ של אמת, אחרת לא היו פוגעים בצורה כל כך מדויקת.
נזכרתי ב"דילוג" שלי על יצירתו, טרם הודבקו לה כל אותן תגובות, והבנתי שדמותי נשקפת במראה, והיא לא כל-כך מחמיאה בלשון המעטה.
נושא הביקורת היה התגובה
הביקורת על התגובה כלל מספר נקודות:
ביקורת
קשרים חברתיים
קריאות עידוד
קבוצת תמיכה
קבוצת דיון
כל התשובות שקיבל היו נכונות, אולם הם התמקדו בניסיון לשנות את המראה או להסבירה, במקום להביט בה, ולראות כיצד אנחנו נראים מהצד. כיצד רואה אותנו, אדם חדש יחסית, אובייקטיבי עד כמה שניתן, שעדיין אינו חלק מכל הקליקות, אבל ותיק מספיק, בשביל לראות את מערכות היחסים, וזרימת התגובות והחיבוקים ההדדיים.
בגדי המלך זו אגדה יפה. יש יאמרו משל, אבל לחלק אחד בה, כמעט שלא נמצא נימשל. לאותו ילד תם הצועק, “המלך הוא עירום!” ומשנה את המציאות.
במציאות אף אחד לא היה מקשיב לילד, ואילו הוא היה, המתלוננת, החשב, או אפילו מבקר-המדינה היו כבר דואגים למרר לו את החיים ככה, שאף אחד לא יזעק שנית.
אני מציע לכולנו לקרוא שנית את הווידוי, ולחשוב היטב אם ככה אנחנו רוצים להראות?
בעצם למה לא?
הרי כל עולם האומנות נראה כך!
יצירה זהה הנושאת את שמי, או את שם פיקסו למשל, תימכר במחיר מעט שונה, ותזכה לתהילה שונה במקצת.
למה שאנחנו נהיה שונים?
אבל לפחות נודה על האמת!
אין צורך להסתתר מאחורי אמרות, כמו לעודד אומנים ילדים, כאשר לכולנו ברור, שלא האומנים הילדים החדשים, הם אלו הזוכים, לריבוי תגובות והילולים, אלה דווקא הוותיקים, בעלי הקשרים, שאנחנו חפצים בתגובתם האוהדת.
השאלה היא מה מטרת התגובה?
1.עידוד וטפיחה על האגו - אפשר לסדר מגיבים אוטומטים להעלאת המורל...בעצם האגו שלנו דורש שלנו יהיו יותר תגובות מאשר לשכנינו...אז אולי לעדכן את מספר התגובות לפי המשתמש הרשום...זה מתחיל להסתבך כאשר משהו משתמש בחשבון של אחר.
2.קשרים חברתיים – כלומר תגובה ליוצר ולא ליצירה.
3.מראה דרכה היוצר יכול לראות את יצירתו מזווית חדשה – תגובה ליצירה. תיאור של תחושותיו ומחשבותיו של הקורא בזמן הקריאה.
לי אישית מספר 3 הוא החשוב ביותר. אייני מזלזל חס וחלילה ב1. ו-2. הם לבטח קריטיים להצלחת האתר, אבל הם הולכים ומשתלטים על 3.
חשבתי על רעיון בו נוכל להשיג גם תגובה ליצירה, לפחות למראית עיין:
להגדיר תקופה בה לא יפורסם שם היוצר וזהות המגיבים ליצירה חדשה. לדוגמה שבוע מיום הפרסום, או עשרים הסיפורים האחרונים, ומאה שירים או משהו בסגנון.
ככה כל התגובות המתקבלות בתקופה הראשונה הנן נטו ליצירה ולא ליוצר.
כמובן שאנשים יוכלו לבחור לרשום את שמם אם הם מעדיפים לקבל תגובות על פי שמם ולא על-פי יצירתם.
אשמח לשמוע תגובות.
שלכם באהבה,
תו רון
