"מצאתי!" נשמעה לפתע קריאה נרגשת מפי פרופסור משה הראל כשהוא מביט מבעד למיקרוסקופ.
"מה גילית ?" נשמע קולו של עובד.
"אתה כאן?...מזל שהגעת...בוא..בוא תביט " אמר בהתרגשות .
"אינני מבין...מה קורה כאן פרופסור?" שאל עובד בעניין.
"הכל בסדר! פשוט תירגע ותחזור למצבך הקודם!" אמר בהתלהבות.
"אני עייף מאוד פרופסור.." אמר עובד בקול חלוש.
"בוודאי...בוודאי, אני יכול לראות את גופך, את פניך, בעוד כמה שעות תחזור למצבך הטבעי." אמר פרופסור הראל כשהוא מחייך לעצמו.
"מה קרה?"שאל עובד כשהוא מביט בגופו הנגלה.
"עוצמת הזרם שחטפת הולכת ופוחתת, תוצאה של תשישות פיזית וזמן....זמן הוא מרכיב חשוב להחלמתך המלאה." השיב כשהוא ניגש ובודק את גופו של עובד ההמום.
"אגב מצאת את מנחם?" המשיך ושאל .
"נעלמו עקבותיו...אבל הוא עוד ישלם על מעשיו..." איים עובד.
"מדוע?" שאל הפרופסור בסקרנות.
"הבן זונה...אנס את אשתי.." ענה עובד כשדמעות בעיניו.
"או...בבקשה ..תמשיך לבכות!" צרח לפתע לעבר עובד.
"מ...ה ? לא הבנתי...אתה רוצה שאבכה?" שאל עובד בכעס.
"תביט! " אמר משה כשהוא מכוון מראה אל מול פרצופו של עובד."תביט, הדמעות..הן עוזרות לגוף לחזור...הן מחדשות את העור שעל גופך!" התרגש.
"אתה צודק פרופסור.." חייך עובד למראה פניו הנגלים.
בעודם שמחים ומחייכים נשמעה דפיקה לפתע על הדלת.
בכניסה עמדו אלכס ודב כשהם מציגים את תגיהם .
"במה אני יכול לעזור לכם?" שאל פרופסור הראל כשהוא מנגב את מצחו הגדול.
"באנו בקשר לשני הפרופסורים ש..." החל אלכס לומר.
"אני אחד הפרופסורים..." אמר עובד כשהוא מתרומם בקושי רב מן הכיסא שבו ישב.
"ומה שמך אדוני?" פנה אליו דב ברשמיות.
" עובד!" השיב עובד בתקיפות.
"אז ההוא שמת הוא מנחם" פנה אלכס לדב, זה סימן לו לשתוק והמשיך.
"אתה נראה לי בריא.."
"כן בסך הכל...כמה כוויות שטחיות.."שיקר עובד.
"רגע...רגע...מנחם מת?" שאל כשהוא מופתע.
"לצערי..."החל לומר דב כשעובד קטע את דבריו.
"כמה שאני שמח...אני ממש מאושר...מגיע היה לזבל הזה למות!"
"למה אתה מאושר?" שאל אלכס בהפתעה.
"לא חשוב...לא חשוב.."מלמל עובד כשעצב על פניו.
"תודה רבה על עזרתכם!" הודו אלכס ודב לשני הפרופסורים ונעלמו מאחורי הדלת הכבדה.
בעודם פוסעים לעבר המכונית שחנתה בחניון התת קרקעי, חש לפתע דב כאב חזק בבטנו, הוא רכן על הארץ כשהוא זועק מכאב.
"מה קרה דב? " שאל אלכס כשהוא ניגש ותומך בו.
"לא יודע...מן כאב חד בבטן." השיב דב כשהוא מתפתל מכאב.
"בוא..בוא.."אמר אלכס כשהוא נושא את דב על ידיו לעבר המכונית.
כל הדרך ישב דב והתפתל מכאב, אלכס הגביר את מהירות הנסיעה כשהוא צופר בצופר המשטרתי.
הם עצרו ליד בית החולים, אלכס גרר את דב אל כסא גלגלים שהיה בסמוך-מושיב אותו עליו בעדינות.
בחדר המיון קיבלה אותם אחות אדישה ומשועממת והפכה לזריזה יותר לאחר שאלכס צרח בתוך אוזנה.
אלכס גלגל את דב ועגלת הנכים לעבר פרוזדור ארוך ועמוס חולים.
הוא ניגש אל אחד הרופאים שנקרא דוקטור משה. זה היה עסוק עם קבוצת מתלמדים צעירים-בידו אחז מן מקל עץ ארוך ומחודד, מולו עמד שלד של אדם והוא החל מצביע עליו ומסביר.
"סליחה דוקטור..." פנה אליו אלכס כשהוא מצביע על דב הנאנק מכאב.
"בבקשה לא מפריע.." כעס הדוקטור במבטא כבד והמשיך "לא רואה אני עסוק?"
"רואה וגם רואה אתה עסוק...אבל הבן אדם כאן חולה וזקוק לטיפול.." כעס אלכס.
"אני מיד מטפלת..." אמר הדוקטור כשהוא מחייך בציניות.
אלכס החל מאבד את שלוותו, הוא ניגש אל דוקטור משה הזה שהעלה לו את העצבים- קרב בפיו אל אוזנו ולחש לו כמה מילים.
לפתע התפנה הדוקטור ובמהירות ניגש לבדוק את דב...כל המתלמדים נאספו סביבו בכדי לעזור.
"בבקשה לקחת קומה ג' לצילום!" אמר לאחר בדיקתו ושב אל השלד ואל הסבריו.
"אלכס התקדם לעבר דלת המעלית שמובילה אל חדר הצילום, בדרכו הושיט רגל ובעט באותו שלד, זה התנפץ לחלקים כשבכל מקום פזורות חלקי עצמות. מרחוק שמע את הדוקטור מקלל ברוסית.
