אם כל חטאת / רונן

אם כל חטאת / רונן

הפעם יהיה חייב לשים לזה סוף.  הוא סגר את דלת המקרר לאט, פרקי אצבעותיו מלבינות על הידית. שבע נשימות ארוכות בקצב שבע לא עזרו הפעם. נחוש פסע לסלון. האור הכחול המרצד היוה גורם נוסף. כל פעם אחרי שהאמא הולכת המאמי שלו בסלון מול הטלויזיה והוא צריך לנקות. לא שאכפת לו לנקות. בעצם כן אכפת לו. קצת יותר שיוויוניות לא היתה מזיקה. הרי הוא עושה את רוב הקניות ומטפל בחלק נכבד מעבודות הבית. ומה המאמי עושה? בעיקר כלום. חשוב לו שהמאמי תישאר מאמי אבל הפעם המחיר היה גבוה מדי.

האמא היתה יצור מעצבן ומאוס. לא להאמין שהיא האמא של המאמי שלו. כאילו כואב לה שהם כל כך אוהבים אחד את השני. כשהם לבד היא לא מפסיקה עם הערות הסרקסטיות שלה. מחפשת את נקודות התורפה. נהנית מההשפלות הקטנות. כשמאמי לא נוכחת היא מרשה לעצמה להעביר ביקורת על האוכל, הניקיון של הדירה. פעם היא אפילו קראה לקן שלהם דיר חזירים. בעוד שהיא יודעת היטב כי הוא נושא בכל הנטל. אמהות אחרות היו גאות בחתן כמוהו. איך ליצור כזה שמימי יכולה להיות אמא כזו מפלצת. אבל הפעם היא הגדישה את הסאה והוא מתכוון לעשות לזה סוף.

מאמי, כמו תמיד בשעה הזו , בתוך החלוק הפרחוני ממשי שהוא קנה בנסיעה לבנקוק, עם כוס התה הנצחי ומול סידרה של הבי. בי סי. שצרחה באנגלית תיקנית מתוך הטלויזיה. הוא העביר להשתק בשלט ודממה נפלה פתאום. הוא עמד זקוף מול העיניים החוקרות. הפעם יש לו מה להגיד והוא לא יכנע לסחטנות הרגשית הרגילה. עם כל האהבה שהוא חש ועם כל הסימפטיה בסופו של דבר רק אחד לובש את המכנסיים בבית הזה. הוא הביט במבט חמור בפנים המפורכסות וכמעט עברה במוחו מחשבה שניה. אבל הפעם החליט - לא יוותר!

ההתחלה היתה טובה. בקול יציב הסביר מה הוא מרגיש בזמן האחרון. לא רצה להיות קטנוני אבל בכל זאת נכנס לפרטים הקטנים. איך היא משאירה תמיד את הכלים המלוכלכים ומה היא אומרת כשהיא רק איתו. נכון שהיא האימא והיא זכאית לבוא לבקר אבל ישנם כללי התנהגות מינימנליים. הכל היה בסדר והוא כמעט הגיע לנושא העיקרי. איך היא ברוב חוצפתה העזה לקחת בלי רשות... אבל אז החל טיפטוף קל עם רמז לסופות רעמים. המסקרה החלה לנזול מותירה אחריה שביל מכוער על המייק אפ. ניגוב קל בגב היד החריב לגמרי עבודה של שעתיים אל מול המראה. פס אדום של ליפסטיק מרוח התערבב בשאריות המסקרה. החרא הזה של קליניק עולה 80$ בדיוטי ולא אמור לנזול ככה. כמו שהנחישות שלו התחילה. הוא רק הספיק להזכיר מה אמא לקחה וממטרות פזורים וסופות רעמים יחידות פרצו בדיוק על פי התחזית.

הוא נשבע שהוא אוהב. אוסף הדימויים שלו אזל מזמן ושבר הענן לא נרגע. לעומת כל הפעמים הקודמות הפעם הגיע מוכן. כן, הוא ניחם, בטח שהוא ליטף והרגיע, חיבק, אבל אפילו לשניה אחת לא היה מוכן להרפות מהעניין. הוא הלך להביא את קופסת הטישיו השניה מהמזווה ועדיין חיכה להזדמנות שבה יעמוד על שלו. "מאמי , מאמי שלי" מלמל כאילו אבדו לו המילים. אבל מבפנים היה דרוך כנחש. לאחר כשעה וחצי הזרם החל להדלדל. כפטריה אחרי הגשם הבשילה שעת הכושר ואל מול העיניים המותשות נשא את דבריו. אולי היתה זו ההפתעה, או אולי ההלם. בהתחלה לא היתה שום תגובה.

"מאמי?" הוא שאל בחשש. הצחוק היה מדבק. ושניהם אחזו לבסוף בחוזקה בביטנם משוועים למעט אויר.

בלילה כמעט לפני שנרדם, מחובק בחוזקה בידי מאמי, בתנוחת הכפיות, בדיוק כמו שאהב, שמע סוף סוף את המשפט המיוחל. המשפט שבשבילו כדאי היה לעבור את כל הערב הקשה הזה.

"אני אגיד לאמא לא לאכול לך מהמילקי"

"תודה מאמי, אני אוהב אותך נורא"

"גם אני אותך פושפושון, אבל כדאי שתתגלח אתה נורא דוקר"

זאת היתה עילה לעימות נוסף. מאמי בעצמו לא מקפיד למרות שהוא העיר לו על כך. אבל הלילה העדיף לא להעלות את זה ולהרדם מכורבל בזרועותיו. זוהי זוגיות חשב לפני שנרדם. לפעמים צריך לוותר אחד לשני.

© כל הזכויות שמורות לרונן