"שהסתכלתי על שיירת הנמלים החרוצות שפוסעות בקמ"ש מטורף תחת רגליי רציתי ללחוש להם שאני גאה בהם.
בכל אחת מהם.
חרוצות וחסרות ניוון .
"המטרה מקדשת את האמצעים", גיחכתי .
הם רצו בשיירה מופתית , לא דורכות אחת על השנייה ולא סוקלות באבנים, אוספות את המזון בצבתותיהם באומנות שאפשר רק לקנא בה ונשאבות לתוך מחילת החול שבאותה מדרכה.
יכולתי להביט בהם שעות, ימים , חודשים ואפילו לאמץ לי מחקר אודותיהם.
נמלה זה חרק הכי חרוץ שקיים לדעתי.
רציתי להיכנס לאותו קן שהיה בולט כ"כ לכל רגל מאיימת שיכולה להכניס בחזרה את הגבעה לאותו חור קטן שאפילו מחט לא יכולה הייתה להכיל.
רציתי להישאב פנימה בדיוק כמו שהם , ולפתוח עין אחת גדולה ולראות איך מלאכתם נעשית.
אייך המחילות נראות ואיפה ממוקמים החדרים.
מי היא המלכה , ומי הם ילדיה .
מתי הם ישנים וממה הם במיוחד ניזונים.
מה האוכל המועדף עליהם והאם יש להם שפה.
אני מניח שהמלכה דיי גדולה , אבל לא דיי בכבודה להראות את עצמה כמו שאר "הפועלות" .
לא, הם עובדות בשבילה באשר יהיה.
תנאי מזג האוויר לא במיוחד יפריעו לנשמות הפועלות לדאוג לרווחתם , בטח שלא זוג רגליים מקפצות לג'וגינג בתוך העיר הם עשו הכול למען הקהילה.
כמו כת.
הכולבמיוחד בשבילה.
המשריצה היחידה , האם של כל האמהות , מריה הקדושה בחוטיני אדום, הכלבה הגדולה שיושבת על כס המלכות ורוצחת את כולם בעיניי הרשת שלה.
כזכור לי בילדותי, ששנאתי תמיד את אותם ילדים שהיו דוחפים את החול ברגליהם הכושלות אל תוך המחילה.
הורסות להם את כל העבודה , חונקים אותם באבק.
ואז אותה בת זונה עברה.
מכנס צמוד שחור , חולצה כחולה, מסטיק בפה פחית מוגז ביד ונייד מחובר לאוזן שמאל .
היא חולפת על פניי כאילו הייתה בסרט נע או שמא זה הייתי אני , מפלרטטת וצוחקת בטלפון , (אני מניח שאם הייתה לה עוד יד היא הייתה משחקת בשיער ) ובהיסח דעת או בכוונה תחילה אותה בת זונה מורחת את עקב שמאל שלה באלגנטיות משוועת ובדרמטיות סוחפת שרק בחורות יכולות לעשות , על אותו קן מיוחל שלפני דקה אם לא פחות ייחלתי לתקוע את העין שלי בתוכו ומכניסה את כל החול פנימה.
רציתי לחבוט בה.
לתפוס את השיער המזוין שלה ולקרוע אותו מאותו קרקפת שמסתירה רמת משכל נמוכה במיוחד.
אבל היא המשיכה לדדות אני מניח שזה היה לקן נמלים הבא.
והקיום שלי מבחינתה היה כמו אותו קן,אפילו פחות.
אך אני עדיין ישבתי על הספסל פחות 1000 נמלים ומקלל את אותה בת זונה.
ואז תהיתי לעצמי.
מה אם הנמלים האלה היו יכולות להקשיב לרחשי ליבי ?
מה אם יכולתי לשבת באותו ספסל לפני שהבת זונה הזו הגיעה ולספר להם את מה שאני נוצר וסוחב איתי קרוב ל-30 שנה, אני בטוח שהם אפילו לא יכלו להתעלם מהגיבנת הרגשית והפיזית שמעטרת את גופי ונשמתי והיו משתכנעים לשמוע את סיפור חיי.
אבל שמגיע הרגע, אותו רגע שאתה יודע שאתה צריך לפתוח את אותו סכר אתה נאלם דום.
אין לך מושג איך אתה הולך להוציא את אותם מים רעילים שגרמו לסכר לעלות על גדותיו ועשו נזק סביבתי אין לצומח אין לבני אדם.
אין לך חוט שני אדום אחד מטלטל כשיכור שיכול לרמוז לך אפילו איך לעשות את זה אז במקום זה יש את התגובות המוזרות .
שתיקה.
בכי.
גמגום קל עד בלתי נסבל, אבל העיקר גמגום.
משהו שם נתקע ואני חושב לעצמי, אולי אנחנו תקועים בגלל שאנחנו חוששים מתגובתו של האדם האחר , זה השופט שנמצא מולך , ולכן עדיף לדבר לחרקים, לחיות שיכולות לשמוע אותך, לא להבין אותך, לקלל אותך בליבם ואתה לא מבין ולא שומע כלום.
אז בשורה התחתונה אנחנו חוזרים לנקודה שמשם התחלנו להבין שאחרי הכול אנחנו בני אדם אנוכיים וזהו טבענו.
אנחנו רוצים שיקשיבו לנו.
בלי תגובות, בלי לשפוט האם הייתי בסדר או שמא טעיתי.
רק להיות שם.
נוכחות אחת מחורבנת תעשה את ההבדל רק לעזאזל שלא תגיב ולא תגבה כסף על זה.
הנמלים היו שם.
והם היו התרפיה שלי .
החלטתי שאני פונה לנמלים ומנקז את הסכר אבל הייתי חייב לעבור קן כי הרגשתי שהם לא יכולות לשמוע אותי אם כל החול נכנס פנימה והגבעה הנחמדה שהייתה מקודם כמו פירמידה קטנה נהפכה להיות בגובה אחיד עם אבניי המדרכה.
אז חיפשתי תנאים מרווחים ספסל נוח וגבעה קטנה שתעיד על הימצאותן ונוכחותן של חברותיי הפועלות.
שהתיישבתי בנוח מסכל את רגליי ומביט בשמש החורפית יכולתי לדעת שזהו הכי מכל הרגע.
שנייה אחת לפני שהסכר של אלוקים נפתח אני אשמח לפתוח את שלי.
לקן הנמלים שמולי.
"את הסיפור שלי אני מחליט לספר מהסוף להתחלה ולא להפך.
כי שאתה מספר מהסוף זו הפרספקטיבה הכי נכונה לראות את הסיפור.
אתה לא מתנצל על היותך טיפש בצעירותך כמו שאתה מספר את זה מההתחלה כי ברור מלכתחילה שהיית טיפש ועכשיו אתה מספר את זה מנקודת ראות של אדם הבוגר והמנוסה בנפשו.
אז אני מספר את זה מהסוף להתחלה כי כך הדברים נראים לי בצורה יותר משמעותית והגיונית לנקודה זו בחיי.
אני מאוהב.
כ"כ מאוהב עד שלפעמים אני רואה אותה ואני מרגיש שהבטן שלי מתהפכת והמעי הגס שלי מתבלבל עם הדק ושוכח את תפקידו החיוני במערכת העיכול שלי.
היא מחייכת אני נמס, היא שותקת אני מדמיין את הקול שלה, היא הולכת ואני חושב שאני עוד שנייה מתפוצץ, רק שתישאר לעזאזל מה ביקשתי אך כמו תמיד.
לכל אחד מותאמת בת זונה כמו זו של הנמלים.
היא הייתה בדיוק כזו.
"אתה חמוד". היא משרבבת את לשונה לכיווני והרגע הזה יכול להינצר במוחך כמו איזה סוס טרויאני הכי קטלני שיש הרץ הישר לתוך המערכת הלימבית שלך משתקת אותה וגורמת לכולם לקרוס בהפרש זמן מצומצם.
שמישהי אומרת לך את זה אתה צריך פשוט לפרש את המשמעות לזה שהיא מתייחסת אלייך כחיית מחמד.
אני הייתי החיית מחמד שלה, למען האמת? לא היה אכפת לי.
ואז נכנס הבוס שלי , נקרופיל מניאק , מביט בי מחייך , מסדר את העניבה הירוקה עם הפסים השחורים שהאישה הלא אישה שלו קנתה לו מהדק אותה לצווארו הקצר ואומר : "אתה יודע... שמישהי אומרת לך שאתה "חמוד" אתה צריך פשוט לפרש את המשמעות לזה שהיא מתייחסת אלייך כאילו אתה הפוסי שלה."
"כאילו אני ה- מה שלה?"
"פוסי, פוסי, חתול ,חיית מחמד כלשהי?"
לא היה לי שמץ של מושג איך הוא שמע את השיחה והרגשתי כמו מטומטם ובו זמנית רציתי גם להרוג אותה.
אבל זו הייתה היא . גם אם היא הייתה יורקת עליי את תכולת ארוחת הצהריים שלה הייתי יכול להרגיש כאילו מישהו משח אותי בחלב קוקוס עם זריקות עדינות של קריסטלים מעוטרים בזהב.
ולכן סלחתי לה באותו משקל שנאמרו הדברים מאותו בוס שכונה ע"י כולם "נקרופיל מניאק".
אני הייתי החנון שכולם אהבו לדבר איתו ולצחוק על נוכחותו.
מאלה שהיו מעדיפים לשבת בצד ולקרוא ספר טוב מאשר להסתכל על כל ישבן מרצד שעובר במסדרון.
אני בוחר לקרוא לזה שנינות יש כאלה שבוחרים לקרוא לזה "אאוטסיידר " .
השעה 18:30 אני מגיע הביתה ואימי אומרת לי : "יעקנל'ה יש לך אורז במקרר ושניצל שהכנתי לך ממש לפני דקות אחדות. תאכל , תאכל, ארוחה חמה בחורף זה הכי טוב לגוף."
אני מביט בה באותו מבט כמו בכל פעם שהיא אומרת את זה ועונה לה. "אמא אני צמחוני".
"אוייש , תפסיק עם השטויות שלך"
אבא: "תעזבי אותו , מתי תביני שהוא צמחוני כבר עשור שלם?"
אמא: "צמחונות זה לאנשים טיפשים , יענקל'ה שלי לא טיפש, יענקל'ה שלי שנון, הוא קורא ספרים כל היום וכותב ספר , הידעת את זה שיענקל'ה כותב ספר?"
אבא: "כן כן, כותב ספר, מי כותב ספר כ"כ הרבה שנים? מה זה משכנתא? וזה שהוא קורא ספרים לא מעיד על שנינותו זה רק מעיד שהוא "אאוטסיידר."
יכולתי לעמוד שם גם שעה שלמה ולשמוע אותם מתווכחים על אורח חיי, מגדפים מעליבים ומחמיאים לי ולעזאזל , ממתי האיש הזקן שלי למד את המילה "אאוטסיידר"? הוא ללא ספק היה מאותם אנשים שבוחרים לקרוא לזה כך.
וכן אנשים לא כותבים ספר בשבוע מזורגג אחד!
אבל אני המשכתי בדרכי ויכולתי לשמוע אותם עדיין מתווכחים על הצמחונות ועל היותי אאוטסיידר.
אבא: (באוקטאבה נמוכה) הוא צריך להיות גבר מארי, הוא צריך להביא בחורות , אני חושב שיש משהו לא בסדר עם הילד שלנו. הוא כבר בן 30 שיסלח לי אלוקים, מה נכנס בו ? שד?"
אמא: "ירוחם, ירוחם, צריך להכות את לשונך שאתה מדבר כך, הוא בחור רגיש, הוא מחפש את הבחורה הנכונה , אתה יודע כמה הוא רגיש ... אוווו יענקל'ה שלי, מה יהיה איתו , אה? תגיד לי מה יהיה איתו, אני רוצה נכדים. (הבכי הפולני מתחיל )מה כבר ביקשתי, שהוא יוציא את השטונרגל שלו ויתחיל לעשות את זה כמו שצריך?"
זה היה הדו שיח החד שבועי שלהם.
שהם בספק אם אני בכלל לא הומו שלא יודע אם זה הארון שמסתיר אותו או סתם ערימת ספרים.
לא יכולתי להיות הומו , לא בכל אופן שענבל מרצדת במוחי כמו צרצר .
רציתי לחזור לאותה נקודה ששם הם יושבים ומדברים אודותיי , ולומר להם באמת מה קורה איתי.
לספר להם הכול.
לומר לאימא את האמת על הבן השנון שלה ולאבא לתת את התוכחה על הבן האאוטסיידר שלו.
אבל פחדתי.
פחדתי שהאימא הפולנייה שלי תשבוק חיים על הספה ואבא יאמר לי תוך שהוא מנסה להחיות אותה , להתקשר לפרמדיק ולנזוף בי בו זמנית: "חתיכת יצור נאלח שכמוך, תתרחק ממני! תתרחק לפני שאני יורה בך."
והיה לו אקדח.
לא היה אכפת לי ממנו כמו מהפולנייה שלי .
מצידי שיתפגר.
אבל אם הפולנייה שלי הייתה יודעת מי ומה הבן שלה באמת אני לא חושב שהיא הייתה שורדת ."
הזכוויות שמורות להדר מיליס.
