תחנה בברוקלין
את השיחה הטלפונית קיבלתי בסלון של גברת טאובר, האלמנה הזקנה אצלה שכרתי חדר מרוהט לפני שבועיים. גם בשעות הצהרים היתה בו אפלולית והריהוט המועט שהיה בחדר לא היה כלל לטעמי. עברו כבר שבועיים, כן כבר שבועיים מאז שהגעתי לניו יורק, לבדי, ולנתי בינתיים אצל איזה מכר של הוריי. באותו בוקר חיפשתי ברחובותיה של העיר הגדולה הזאת את הכתובת שסימנתי בעיתון של אמש. חוש ההתמצאות והניווט שלי בהם הייתי בטוח כל כך בצבא כאילו נעלמו ואינם. העיר קצבית ותזזיתית כל כך, מלאת צפירות, צעקות, חריקות ויש בה איזו חיוניות שופעת ובלתי פוסקת שמהממת ומשתקת אותי. היא זרה לי ואני זר לה, טועה ברחובותיה.
גברת טאובר היא זקנה שגופה עבה אך מוצק והיא אמרה לי מהו שכר הדירה שהיא דורשת. "אינני עושה זאת בגלל ההכנסה הנוספת", הוסיפה בטון ענייני והחלטי. אני חייב להודות כי חששתי מעט מפניה, אך השכר שהיא דרשה היה נמוך והשתכנתי שם עם מטלטלי המועטים עוד באותו ערב. מספר ימים לאחר שעברתי להתגורר אצל גברת טאובר, החלה להזמין אותי לסלון, לכוס תה של אחר הצהרים או לצפייה בחדשות. סיפרתי לה שהגעתי לניו יורק כי רציתי ללמוד כאן וכבר יש בידי את כל הטפסים הדרושים, אך סכום הכסף המועט שברשותי הולך ואוזל ואני מחפש עכשיו עבודה. למען האמת לא דיברנו הרבה גברת טאובר ואני, אבל הדקות האלה עמה בסלון הפיגו מעט את בדידותי ואולי גם את בדידותה.
את קורות החיים הקצרים שלי, תיכון, הדרכה בצופים ושירות צבאי ביחידה קרבית, שלחתי מביתה לאחר שאיתרתי במדור "דרושים" שבעיתון מודעה של בית אבות יהודי בברוקלין. לא פורט שם מהו התפקיד, ולי הרי אין בינתיים כל הכשרה מיוחדת. אבל אולי אתקבל שם לאיזו עבודה.
עכשיו שעת בוקר מאוחרת ואני נוסע ברכבת התחתית לראיון שנקבע לי. אני צריך להיפגש עם מר שפירו, מנהל השירותים הסוציאליים.
הרכבת התחתית שאיננה מלאה כלל, מוארת באור ניאון קר. בקרון עוד מספר מועט של אנשים, כל אחד שקוע בעצמו, מרוחק מהאחרים. הרכבת מאטה לפני כל תחנה והבלמים חורקים מאוד עם כל עצירה. לפעמים עולה נוסע לפעמים מישהו יורד, ולפעמים עובר נוסע לאורך הקרון, בודק, מסתכל ועובר לקרון אחר. הרכבת מגיחה עכשיו מהשחור של בטן האדמה ודוהרת על גשרים או בינות בתי מגורים גבוהי קומה שלבנים אדמדמות בחזיתם. שוב אני מסתכל בשעוני. כמעט שעה וחצי שאני כאן בקרון, נטוע באותו מושב פלסטיק קר, נע מעט מדי פעם, משנה את תנוחות קרסוליי פעם שמאל חובקת את ימין, פעם ימין את שמאל. ומדי פעם אני גם בודק את מפת התחנות שבידי. על פי ההוראות שנתנה לי מזכירתו של מר שפירו, עלי לרדת בתחנה הבאה. אני בודק שוב את המפה, מקפל אותה, קם ממקום מושבי, וכשהרכבת עוצרת אני כבר ליד הדלת. עכשיו כשהיא נפתחת-נעלמת אל תוך דפנות הקרון ואני יוצא, אני נמצא על רציף גבוה. מזכירתו של מר שפירו לא אמרה לי לאיזה כיוון עלי לפנות. אין לי מפה של ברוקלין ואני חוכך בדעתי אם לעקוב אחר השלט המורה מערבה או זה הפונה מזרחה. את שמות הרחובות שהיו מצוינים על השלטים לא זיהיתי.
מר שפירו, בשנות החמישים לחייו, מרכיב משקפיים צרים שגולשים עד קצה חוטמו, ועיניו, אף הן צרות, צופות בי מעליהן. הוא לבוש בחליפה אפורה שמכנסיה לא טעמו גיהוץ מזה זמן, עניבה חומה קשורה ברפיון סביב צווארון חולצתו הלבנה, וקצות אצבעותיו מוכתמות, עדות צהבהבה לעישון כבד ורציף במשך שנים. גם עכשיו בראיון אתי, הוא מחזיק סיגריה בוערת בין אצבעותיו, והוא איננו שם לב כי הגיע הזמן לנער את אפרה. כשהאפר נושר על מכנסיו, אדון שפירו מנער אותו במחי אחד בידו, מסתכל עלי מעל משקפיו ומחייך באיזו בישנות של ילד שנתפס בקלקלתו. אני מחבב אותו על כך.
"כפי שסיפרתי לך, הקשישים מגיעים אלינו לבית האבות מכל רחבי העיר. הם אינם יכולים יותר לדאוג לעצמם, וילדיהם, אם יש להם ילדים, אינם יכולים להמשיך ולטפל בהם", והוא מפסיק את דבריו לרגע של שיעול לח וקשה. ברגע זה של הפוגה בדבריו אני מנחש כי הוא כבר אמר משפטים אלה לאנשים רבים. "רוב הדיירים שלנו הם מאירופה. הם הגיעו לאמריקה כשהיו כבר מבוגרים", הוא ממשיך, ומסתכל עלי עכשיו בכוונה רבה. אולי משום כך הוא קיבל אותי לעבודה. הכשרתי היא היותי זר בארץ הזאת.
לאחר הראיון הוא לוקח אותי למשרדה של גברת קראוס המנהלת, ומציג אותי בפניה, "תכירי, עובד צעיר שהתקבל זה עתה למחלקה". גברת קראוס גם היא בשנות החמישים לחייה, גם היא לבושה חליפה אפורה אך זו שלה מגוהצת בקפידה, וגם היא מרכיבה משקפיים. אלו שלה גדולות ועגולות ובעלות מסגרת שחורה ותלויות על שרשרת זהב שמשתלשלת מצווארה. היא עונדת צמידים וטבעות, ציפורניי אצבעותיה ארוכות ומשוחות בצבע אדום התואם את צבע האודם שעל שפתיה. שערה שחור וחלק, כולו אסוף בחוזקה אל עורפה, וכל כולה אומרת רצינות ואיפוק. "בהצלחה", היא אומרת, אבל רק שפתיה מחייכות אלי, והיא קמה מכיסאה ומושיטה את ידה. אני מופתע מלחיצת היד החזקה שלה. אחר כך אדון שפירו ואני נכנסים אל משרד אחר. יש שם שני שולחנות וליד אחד מהם, עמוס בניירות ובתיקי קרטון, יושבת בחורה צעירה.
"תכירי ג'יל", אומר לה מר שפירו, "יעקב מצטרף אלינו והוא ישב כאן", ומורה על השולחן השני, הריק. ג'יל סוקרת אותי בחטף ומחייכת, "נעים מאד". יש לה קול נעים ואני מהנהן בראשי, עדיין לא מורגל בגינוני הנימוסים המקובלים כאן. אדון שפירו יוצא מהמשרד ואני נשאר שם עומד, תוהה מה עלי לעשות עכשיו.
"אתה יכול לשבת", ג'יל אומרת לי בקולה הנעים, "הטלפון הוא גם לשימוש שלך", והיא מזיזה את המכשיר קרוב יותר לשולחן העבודה שיהיה שלי לתקופה הבאה. אני מתיישב.
"באיזו מחלקה תעבוד?" היא שואלת.
"אינני יודע עדין. מר שפירו לא אמר לי".
"אה ג'ו, הוא בטח יאמר לך מאוחר יותר". אז אפשר לקרוא לו בשמו הפרטי.
אני לומד מג'יל שיש בבית האבות הזה מספר מחלקות והדיירים גרים שניים בחדר, אבל יש מעט מאד זוגות שמגיעים הנה יחד. יש כאן גם מחלקה סיעודית בקומה הרביעית ומחלקה לחולי אלצהיימר בקומה השלישית. בית הכנסת הוא בקומה הראשונה. לפתע בעוד ג'יל ואני משוחחים, זעקות חדות חודרות אל החדר. "אי, אי, משוגעים.. תעזבו אותי..." אנחנו משתתקים. רעש וקולות נוספים מתערבים עכשיו בצעקות וג'יל קמה ויוצאת. אני הולך אחריה. במסדרון הרחב עומדת אישה קשישה, צנומה מאד, שערה הלבן דליל וסתור ורק כותנת דקה ירוקה לגופה. והיא צורחת וצורחת, מנופפת וחותכת את האוויר בזרועות עירומות רזות כל כך, ובאצבע גרומה מאיימת על אויבים בלתי נראים, "תסתלקו מכאן… אי, אי, אי, מנוולים, לכו לעזאזל.." פיה חסר שיניים כחור שחור ופעור, ופניה מצומקים כבלון מדולדל ומקומט לאחר שנתרוקן ממנו כל האוויר. דלתות פתוחות ואנשים עומדים ומסתכלים על הקשישה שצורחת, מתלחשים, נדים בראשם, מצקצקים בלשונם, מנסים להסתיר איזה גיחוך. גבר ואישה לבושים בחלוקים לבנים מתקרבים אליה, והיא ממשיכה לצרוח, והם עוטפים אותה בזרועותיהם, מדברים אליה ברכות, "די, גברת פוקס, הכול בסדר, די". והאשה בחלוק הלבן אומרת, "שכחת את השיניים שלך", ונותנת לה קופסת פלסטיק לבנה, ושניהם מובילים אותה אל דלת המעלית ונבלעים שם.
אנחנו חוזרים בשקט מעיק למשרד. "זאת גברת פוקס", מסבירה לי ג'יל כשאנחנו כבר שם, "היא חולת אלצהיימר. לפעמים היא מצליחה לברוח מהמחלקה ועושה כאן סצנות." אינני מצליח לעשות סדר במחשבותיי, למצוא מילים. עכשיו דפיקה קלה בדלת והיא נפתחת מיד. אל המשרד נכנסת בחורה נמוכה, שמנמנה, שפניה נאים. היא לבושה בסינר שכתמי צבע שונים נמרחו על כולו.
"ראית את גברת פוקס?" אומרת הבחורה לג'יל, "עוד פעם ברחה מהמחלקה". ג'יל מהנהנת בראשה ואחר כך אומרת, "מונה, תכירי את יעקב, הוא מתחיל לעבוד כאן." מונה שלא הבחינה בי עד עתה, מסתובבת מעט פונה אלי ומסתכלת, ואחר מושיטה לי יד, "נעים מאד. אני מונה, מריפוי בעיסוק".
"נעים מאד", אני קם ולוחץ את ידה. אני לומד מהר.
מונה אומדת אותי עכשיו בסקרנות רבה ואני חש כמו איזו חיה נדירה בגן החיות, מושא לסקרנותם החולפת של צופים מזדמנים.
"אתה משוודיה נכון?"
"לא".
"אז מנורבגיה", היא מצחקקת אבל יש משהו מעבר לצחקוק שלה.
"לא, אני מישראל." היא מסתכלת עלי בשתיקה, אולי באכזבה קלה ואחר כך שואלת,
"בישראל חם מאד נכון?" אבל סקרנותה כבתה כבר. גם זו שלי.
מאוחר יותר, לפנות ערב בסלון של גברת טאובר, כשאנחנו שותים את כוס התה וגם אוכלים עוגה שהגישה בטקסיות לכבוד עבודתי החדשה, סיפרתי לה על יומי ועל האנשים עמם אתחיל לעבוד, וגם על מונה. "מה פתאום חשבה שאני משוודיה או מנורבגיה?" אני שואל, וגברת טאובר אומרת, "המראה וההופעה שלך יכולים להטעות", ואז היא מוסיפה בחיוך קטנטן, "תנצל את זה". ולא סיפרתי לה על גברת פוקס חולת האלצהיימר.
עבדתי בבית האבות היהודי שבברוקלין קרוב לשנה, ואת רצוני ללמוד כמעט שכחתי. הייתי משכים כל בוקר יוצא מדירתה של גברת טאובר ונוסע ברכבת התחתית. בשעות הבוקר האלה הרכבת הייתה עמוסה והנוסעים בה עמדו, צפופים כל כך עד שלא אפשר היה להניע יד או רגל מבלי לפגוע או להיפגע ממישהו. והיה שם תמיד שקט והנוסעים, זרים בכל בוקר מחדש, לא החליפו מילה או מבט. אבל בבית האבות בברוקלין הייתה תמיד פעלתנות וצחוק, דיבורים ורינונים על הדיירים ועל העובדים.
תפקידי היה לעזור לצוות במחלקה ב', לשוחח עם הדיירים הקשישים, לרכך את שהותם כאן. אדון רוזנברג ומר שטיין למשל. הם היו שני זקנים אלמנים שחלקו, שלא מבחירתם, יחידת מגורים קטנה. הם היו רבים לעתים קרובות ולפעמים הצעקות מחדרם היו רמות כל כך עד שהייתי נקרא לברר ולהרגיע. כשהייתי נכנס לחדרם ושואל מה קורה, היה אדון רוזנברג מרים את קולו גם עלי, "אתה לא מבין", ופניו סמוקים מחרון ומחוסר אונים, "אתם הצעירים לא מבינים וגם לא תבינו", ואדון שטיין היה אז יוצא למסדרון בטריקת דלת.
והיה גם אדון בלום הערירי שהגיע הנה עם אשתו, שנפטרה זמן קצר לפני שהתחלתי לעבוד כאן. אומרים שהיא היתה זקנה נחמדה ונעימה שטיפלה בו היטב. הייתי רואה אותו מסתובב במסדרונות המוסד, שחוח, כאילו מחפש אותה, אבוד בלעדיה. עיניו היו אדומות תמיד ובכל פעם כשראיתי אותו הוא נשא חבילה גדולה של עיתונים ישנים תחת בית שחיו. בחדרו היו ערימות ערימות של עיתונים ומגזינים מהם סירב להיפרד, ואני שנתבקשתי לא פעם לשכנע אותו להיפטר מהם, ניסיתי ללא הצלחה וויתרתי.
ואת גברת מינה הייתי פוגש מדי יום ביומו בשעות לפני הצהרים. היינו הולכים בשתיקה זה לצד זו עד קצה המסדרון וחזרה, היא עם מקל ההליכה שלה שיש לו ידית מהודרת ואני עם מחשבותי. גברת מינה מעולם לא נישאה. היא דיירת ותיקה כאן ואיננה אהודה במיוחד. הדיירים אמרו עליה שהיא סנובית, "מחשיבה עצמה אינטלקטואלית". והיו מרננים מאחרי גבה בלגלוג מלא ארס, "היא כל כך חכמה, שאפילו להתחתן לא הצליחה". פעם באחת מהשיחות הבודדות שלנו במסדרון אמרה לי, "לא אכפת לי מהם. נוח לי יותר להיות זרה ומנותקת".
את ארוחות הצהריים שלי, כריכים שהכנתי במטבחה של גברת טאובר, הייתי אוכל ליד שולחני שבמשרד, ובדרך כלל לבדי. ג'יל שהייתה יוצאת עם מונה ועם עוד עובדים למסעדה קטנה שבקרבת מקום, הייתה מבקשת שאצטרף ואני, שהזרות עדיין מילאה אותי, הייתי מסרב. אבל היו מספר פעמים בהן הצטרפתי ונהניתי לשאוף אוויר אחר, זה שמחוץ לבית האבות, גם אם לא תמיד היה כל כך צח. באחת הפעמים האלה הצטרפה גם סוניה, שהייתה אחראית לתרבות ולבידור. שעות פנאי רבות יש לדיירים כאן וסוניה יזמה וארגנה פעילויות מגוונות ושונות, לעתים משונות, והם אהבו אותה. היא אשה בשנות השלושים, זקופה מאוד ופניה יפים גם ללא איפור. יש לה מבטא רוסי קל שאהבתי את נגינתו. סוניה, כך ג'יל סיפרה לי, נשואה לשחקן תיאטרון ויש להם ילד אחד קטן. בעלה מנסה את מזלו ובינתיים סוניה היא המפרנסת העיקרית. עכשיו בקצה השולחן הארוך במסעדה, סוניה מספרת כי לבעלה יש היום אודישון למחזה חדש בברודווי. יש בה בסוניה אותו משהו, כמעט מהפנט, וכולם סביב השולחן מקשיבים לה. אני חושב שהיא הייתה יכולה להיות שחקנית נהדרת. עכשיו היא מדברת מהר, בהתרגשות רבה, בתנועות יד רחבות, המבטא הרוסי שלה הופך מודגש יותר ויותר. האם זה קורה גם לי כאשר אני מתרגש באנגלית?
בערב, כשישבתי עם גברת טאובר לצפות בטלוויזיה, סיפרתי לה על סוניה ועל בעלה השחקן. גברת טאובר הייתה חסרת סבלנות, "חבל על הזמן שלה!" פסקה, "היא צריכה לעשות משהו במקום לחכות למזל של בעלה!" ואז קמה להכין לשנינו כוס תה. נשארתי בסלון זמן רב לאחר שסיימנו לשתות, יושב ובוהה בטלוויזיה ומילותיה של גברת טאובר חוזרות ומצליפות בי. לא חשבתי יותר על סוניה. רק על עצמי חשבתי ועוד באותו לילה מילאתי את הבקשה להתקבל לאוניברסיטה, עמל ונאבק עם הטפסים שהיו מונחים על שולחני זמן רב כל כך. גם בקשה למלגה צירפתי.
שבועות רבים חלפו ותחושת הזרות שלי קהתה מעט, עד אותו ערב בו גברת טאובר מסרה לי דבר דואר במעטפה גדולה ששמי התנוסס עליה. לקחתי את המעטפה ופניתי מיד לחדרי. זה היה מכתב הקבלה שלי מהאוניברסיטה, עם הודעה על מלגה שאקבל. קראתי את המכתב שוב ושוב. אחר כך התפרצתי לסלון. כל כך מלא הייתי ורציתי לספר מיד לגברת טאובר. אבל היא, יושבת כבדה בכיסאה המרופד, עפעפיה שמוטים,מקשיבה למוסיקה שהתנגנה ברדיו. הרקוויאם של מוצרט. התישבתי בכסא בו רגיל הייתי לשבת, עוצר את התרגשותי.
"יפה כל כך הרקוויאם", אמרתי, מנסה לקשור שיחה, "מרגש כל כך".
והיא הנהנה בראשה פעם אחת. בעיקשות המשכתי, "יש בו כל כך הרבה יאוש".
גברת טאובר לכסנה אלי עכשו מבט קצר וחד וחתכה, "לא יאוש יש בו איש צעיר, רק עצב של השלמה!" ועצמה את עיניה.
בהפסקת הצהריים של יומי האחרון בבית האבות, חגגו מכרי העובדים את עזיבתי. אכלנו במסעדה הקטנה, וגם אדון שפירו הצטרף. הוא בירך ואיחל לי הצלחה, כפי שבוודאי עשה לעובדים אחרים שעזבו לפני.
אחר כך כשחזרנו לבית האבות, הלכתי להודיע לדיירים שבמחלקה ב' על עזיבתי. אדון בלום, האלמן הערירי, איננו מתייחס לכך כלל. הוא רק חוזר ושואל אותי שוב ושוב, את מי יכניסו לחדרו. זוהי הרי יחידת מגורים לשניים. כשיצאתי מחדרו פגשתי את גברת מינה בדרך לחדרה והלכנו כדרכנו זה לצד זו, היא עם מקל ההליכה שלה ואני עם מחשבותי. לאחר מספר צעדים אני מספר לה על עזיבתי ועל תכניותיי ללמוד. היא עוצרת לרגע, נשענת בכבדות ביד אחת על מקלה, ובידה השנייה טופחת על כתפי, "כל הכבוד בחור צעיר, כל הכבוד!" ומיד המשיכה ללכת. מקלה בעל הידית המהודרת תופף על הרצפה בקצב אחיד ורגליה נגררות אחריו בלחישה ובאטיות זו אחר זו. אני נשאר מאחור.
את החדר השכור בדירתה של גברת טאובר עזבתי זמן קצר אחר כך. ארזתי את חפצי המועטים בוקר אחד כשהיא לא היתה בדירה והשארתי לה פתק עם תשלום שכר הדירה שעוד נותר. עכשיו אני מתגורר בדירה קטנה שכורה ליד הקמפוס עם עוד שני סטודנטים, גם הם זרים כאן. מדי פעם אנחנו יוצאים יחד לשתות בבר שבקצה הרחוב, או למגרש הכדורסל שבשכונה להקפיץ איזה כדור.
ג'יל שמרה עמי על קשר טלפוני. בעלה התקדם מאוד בעבודתו, והם עברו לגור בבית גדול ומרווח בפרבר מהודר. "תתקשר לפעמים, תבוא לבקר", ביקשה ממני בכל פעם. ממנה שמעתי כי סוניה התגרשה מבעלה השחקן, וכי מונה מצאה לה בן זוג, שוודי או אולי נורבגי. וככל שהזמן עבר השיחות בינינו הלכו ונתמעטו עד שפסקו.
