סיפורים בהזמנה אישית - ג'קוזי. (מאת נאדין ותו רון.)

אֲנִי יָכוֹל לִרְצֹחַ אֶת הַנְּבֵלוֹת הָאֵלֶּה! לראות אותם נופחים את נשמתם, בקלות בלתי נסבלת, ולהרגיש עם זה הכי טוב שבעולם. הבלגתי כשהם קדחו כל הבוקר בקצב מטורף ומונוטוני, לפני שהעלו את הג'קוזי הענק שלהם בחבלים אל המרפסת, שתקתי כשהם היכו בפטיש ששקל חמישים קילו לפחות, מעלים את רף העצבנות שלי במהירות שיא. התאפקתי כשהפולנייה פתחה את הדלת במבט ביקורתי. "זו הצנרת..." מלמלה כששאלתי לפשר הקדיחות. "אנחנו מחליפים ישן בחדש..." טוב, זה ברור לי, אבל למה לעזאזל בין שתיים לארבע? התאפקתי. גייסתי את הבנתי כיאה לשכן מתחשב. בכל זאת, לא בכל יום השכנים משפצים, אז למה לא להיות נחמד?

אני יכולה לרצוח את הנבלות האלה. קודם הם מאחרים לעבודה, הבטיחו שיתחילו לעבוד בשבע בבוקר ולא הגיעו עד שתיים. לא מספיק שהפסדתי יום עבודה בגללם, ועכשיו גם השכן רוצה לרצוח אותי, ונוסף לכל הצרות הם הביאו את הג'אקוזי הלא נכון, עם הלחץ הנמוך ובלי שלוש דרגות מסאז' הקפי. אני הולכת להתפוצץ. חייבת לפתוח חלון ולנשום קצת אויר מכל האבק הנורא הזה. זה טוב, קצת אויר. רגע, מה זה? מה השכן עושה ליד האוטו שלי? המרצדס החדשה שלי? הוא לא יעז! אני לא מאמינה. טוב יש רזרבי, מה את כל הארבעה?! אני כבר מתקשרת למשטרה, ולגרר. איפה הנייד? בסלון - והדרך חסומה! מה הוא עושה עכשיו? אני לא מאמינה איזה חוצפה יש לו. אני ארצח אותו!

דקירה אחת מושלמת עבור הקדיחות, ועוד אחת בעבור הלמות הפטיש. דקירה נוספת בשביל החנייה הלא מוצלחת של משאית ההובלה, ודקירה רביעית – המשמעותית ביותר-  בעבור המראה המסכנה שלי, שנראתה כל כך תלושה.

בהנאה מרושעת הקשבתי לאוויר הנושף, כשהמברג הרזרבי שלי מתא המטען פגש בגומי הקשיח של הצמיגים כמו רוח שורקת ביום סגריר. במרצדס היא נוהגת, התולעת! ג'אקוזי ענק היא קודחת לי בראש מהבוקר. אני עדיין שומע את קולות הקדיחה, האבק הנורא חוסם לי את נתיבי האוויר, והיא מאיימת עליי עם משטרה!

המרצדס שלה כמו נופחת את נשמתה, וצונחת בכבדות על הכביש. אין מראה משובב נפש יותר מזה, המכונית שלי נראתה כמו גרוטאה לעומתה. אבל למי איכפת עכשיו, אה?

משטרה, את רוצה? אין שום בעייה חשבתי כשהוצאתי את הנייד וחייגתי 100. 

איזה יאוש, אני תקועה פה והוא מתחרע לי על המרצדס. הלוואי שהיה לי רובה צלפים, הייתי מחוררת אותו. עם הקרחת המבריקה שלו, מסתובב סביב הבובה שלי, ומקשט אותה בחריטה אמנותית. לא ידעתי שיש לו כאלה כישורים. מזל שיש לי ביטוח טוב. בעצם שייהנה למה לא. הוא יבלה בכלא, ואני אחגוג עם מכונית חדשה.

“חיים!”

"מה את רוצה עכשיו? כמעט סיימנו.”

“אני יכולה להשתמש בדלי של הדבק?”

“אין בעיה, אנחנו סיימנו אתו ואת שילמת על הכל.”

“המון תודה לך!”

נקווה לטובתו שמכונת כביסה שלו מסוגלת להסיר כתמי דבק אפוקסי. אולי גם אדביק לו את הדלת ליתר ביטחון. יופי. אני כבר מרגישה יותר טוב. מזל-טוב, סוף סוף הם סיימו. אני נכנסת לג'אקוזי. איזה חלום.

אההה... לצחוק כל הדרך אל הבנק! ליבי ניתר ברון לשמע צווחותיה אחרי שקישטתי בכשרון רב את מכוניתה הנוצצת. "חיים!" היא צועקת, ומקללת בפולנית, גוועלד!  ואני מבסוט, ממתין בסבלנות נדירה למענה של התורן במשטרת ישראל. 'משטרת ישראל, מאה בשבילך!" אני שומע את הקול המתחנחן בטלפון. "לפניך מערכת לניתוב שיחות. לקצין מדור נא הקש 1, לחקירות נא הקש 2... להגשת תלונה נא הקש 9..." אני לוחץ על 9 וממתין למענה, נראה שהפולניה נרגעה קצת, היא נעלמה מהמרפסת.

חוכך עדיין בדעתי איך להיכנס למכוניתי המסכנה, "חיים...!" אני מחקה את קולה המעצבן בהנאה. הלכה המרצדס, שכנתי היקרה. והנה לך... אני חותם עליה את שמי למזכרת, משאיר לך פרטים, אם את רוצה. התחלתי לחרוט את ראשי התיבות של שמי על הפרונט. רגע אחד, מה היא עושה עם הדלי? לאן היא הולכת...? מה לע-ז-א-ז-ל  היא עושה..? שופכת לי משהו על הכביסה שתלויה לייבוש? זה כבר קטנוני! לאיזה רמה התדרדרנו? ומה בדיוק אני אמור ללבוש? אני מלטף את הקרחת וחוכך בדעתי. למה יצאתי החוצה בבגד-ים? אולי זה לא היה הרעיון הכי טוב. פשוט חשבתי לתת לכביסה להתייבש. על מי אני עובד, פשוט לא חשבתי. הרעש הזה טרף לי את המוח! מזל שיש לי עוד בגדים. תיראו אותה! כמו ילדה קטנה היא מלכלכת לי את הכביסה, שרק לא תשאיר לי כתם. טוב לפחות הרעש נגמר, אני חוזר לנוח. מה זה? הדלת נתקעה!

והיד שלי, מה זה הדבר הזה שמרוח לי על הידית.... הצילו!!!

מישהו שומע אותי???

היד ..!

אני לא מצליח להוריד אותה מהידית...!!!

שמישהו יענה לי...!!!