מחשבות על הכתיבה ועל החיים, או: חוויה רפלקסיבית בעת הגות

בעודי יושב פה, אני מרגיש את נשמתי שולטת בגופי.

ברגעים כאלו, אני חווה את חווית ההתוודעות לאותה ישות שרבים מכנים: העצמי העליון.

אני מודע לכך שגודל הכתב שבו אני כותב כעת הנו גדול באופן משמעותי מהכתב שבו אני בדר"כ כותב.

אני מודע לכך שברגעים אלו אני מודע לכך שברגעים שיבואו אחרי אלו, אני אחשוב שאני אצטרך לשכתב  (הנה זה קורה עכשיו).

המצב התודעתי העליון הוא המצב אשר אנשים נוטים לכנותו "מוזה".

הרי שההשראה האלוהית מתרחשת בזמן המפגש עם העצמי העיליון.

חלק חווים חוויה זאת בבית הכנסת, חלק במסגד; חלק בירושלים           וחלק בטהרן.

המימד הפיזי מכתיב להם נקודות מסוימות שבהן הגוף יפגוש ברוח.

~ הוא מכתיב להם כך מכיוון שהם קראו איפשהו בספר שלהם (בספר שבו הם מאמינים שנתונה האמת שלהם; בין אם זו אמת אחת או אחת מכמה אמיתות בראש פוסט מודרניסטי) שבמקומות הללו ניתן לחוות הארות רוחניות.

~ היקום מתוודע לרצונותיהם ולכוונותיהם הפנימיות של אותם אנשים.

לכן הן מתגשמות והם חווים את חווית האושר, הנלווית לחווית ההארה הרוחנית.

ברגעים הרפלקסיביים האלו (שמקבילים לרגעים הרפלקסיביים הללו, שמאוחרים לרגעים הרפלקסיביים ההם אך מוקדמים מן הרגעים הרפלקסיביים הבאים: של הקריאה השלישית) האדם מצוי בשיא ההגשמה העצמית שלו. (וגם ברגעים הללו)

כעבור זמן מה, כשהאדם מתוודע לכך ברגעים מאוחרים יותר, הוא מבין שהעשייה שבה הוא עסק בבית המקדש הזה, שלאחר מכן הופך להיות בית המקדש "שלו",  עשתה לו טוב (בית מקדש יכול להיות גם פעולה כמו רכיבה על האופנוע "שלו", או קפיצת באנג'י; בית מקדש הוא למעשה מקום שבו האדם מתחבר לתודעה העמוקה שלו, לרוחו ולנפשו;היינו לנשמתו), הוא רוצה לחזור ולעשות זאת שוב ושוב.

באותם רגעים שבהם הוא מתוודע לכך שהוא מתוודע לכך שהוא עושה זאת שוב ושוב, הוא חווה את חווית הדבקות, שגם היא חוויה רפלקסיבית.

- (דבקות: ההתמסרות לאותה עשייה שאין לה תכלית פנימית משלה ולכן היא בגדר פולחן.)

טקסי הפולחן החוזרים על עצמם יכולים להקרא דת, או: עיסוק תכליתי במעשים לא תכליתיים בכדי להגיע לתכלית העליונה.

איך שלא תקרא או תקראי לזה, הרגעים הללו שבהם את או אתה "עצמך העליון", או "עצמך העליונה", את, או אתה, שניכם או שתיכן, מגשימים או מגשימים את עצמכם ואת עצמכן.

אני מגשים את עצמי באמצעות הכתיבה,

זהו אותו הטקס המביא לי השראה.

וברגע שאני כותב זאת לפניי, אני מתוודע פתאום ל: לפניכם. עוד לבל של תודעה שכולא בתוכו את אותו היצר כשלעצמו.

אותו יצר המשנה באופן פנימי את איכות הכתיבה; את הסגנון ואת המהלכים הפנימיים והשיקולים של אותה כתיבה עצמה.        זוהי כתיבה רפלקסיבית; הגותית או יצירתית.

~

זוהי, בקיצור רב ונמרץ, מהות הכתיבה עבורי.

כאן אני משאיר את עצמי לביקורתכם,

כאן אני מאבד שליטה על מחשבותיכם ו"נותן" לכם לחשוב בעצמכם, ללא שום הוראות ממני.

- מכאן בא האגו הגדול של ה – "מחבר", אותה ישות או "עצמי עליון" הכלוא בגוף שעליו נשמתו לפתע השתלטה.

ואז אותו גוף שאליו אני אט אט מתוודע גם לפתע מרגיש צמא; או: איבוד השראה.

חולשן גופני הוא חולשן הנובע מעצם היותו ומעצם טבעו הפנימי ביותר של הגוף.

ועל כן, הגיעה עתה העת להתייחדות פנימית שלי ומשלי,

עם התייחדות פנימית של להקת לד זפלין, מאותה הופעה נהדרת ב O2 Arena שבבריטניה הגדולה.