הוא לא ידע את שמו / רונן
"אנה?! אנה זה אני. חכי רגע נו. אני לא עומד בקצב שלך"
" תוריד את היד שלך ממני"
"זו את! אני לא מאמין. את מוכנה לעצור רגע?"
" לא יודעת מי אתה אבל אני לא אנה"
"תעצרי שניה נו. בחיי, הייתי מזהה אותך גם בין אלף נשים אחרות. לא יעזור לך שתגידי שאת לא אנה. גם את הקול שלך לא שכחתי. כמו שאת הריח והמגע. לאן את הולכת?"
" מה אתה רוצה?"
"עשרים שנה לא ראיתי אותך"
" קצת יותר מתשע עשרה"
"בשביל מה אנחנו נכנסים לכאן?"
" רצית לדבר, לא?"
"זו את! זו את! אני לא מאמין. אם היית יודעת כמה רציתי לחפש אותך, והנה את כאן. בואי אני אזמין אותך לצהריים"
" אם יש לך משהו להגיד אז תגיד את זה כאן"
"מה אנחנו מחפשים בסימטה הזאת?"
" זה המקסימום שתקבל"
"מה קרה לך? לאן, למה נעלמת?"
" מה קרה לי? אתה עוד שואל מה קרה לי? זה מה קרה לי"
"מה זה ? מה פתאום יש לך אקדח?"
" אמרת רצית לחפש אותי"
"לו רק ידעת עד כמה. תני לי רגע להרגע. מה-מה האקדח הזה?"
" תשע עשרה שנים לא הספיקו לך להרגע?"
"ממך? גם חיים שלמים לא הספיקו. חיים שלמים. איך שלא השתנית. העיניים והאף הקטן הזה והגומות והשפתיים הכמעט כחולות... האקדח קצת מלחיץ אותי. את מוכנה להחזיר אותו לתיק?"
" אז למה לא חיפשת אותי? לעשות ככה בכתפיים זו לא תשובה"
"א אננ אני לא יודע מאיפה להתחיל?"
" אולי מתחיל מאותה פגישה לפני תשע עשרה שנה. פגישה שלא הגעת"
"אז את באמת לא יודעת. כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי שאת בכלל לא יודעת. ניסיתי לשכנע את עצמי. אבל אחר כך חשבתי שאולי זה יותר טוב ככה. אוי, איזה טיפש!"
" לא, לא טיפש. תנסה אולי בן זונה שקרן. אני חושבת זה יותר מתאים"
"תראי, חיכיתי לך כל כך הרבה זמן וחשבתי, לא יודע למה חשבתי, שאני מקולקל... ועכשיו ואולי בגלל זה..."
" מקולקל? נהיית לי עורך דין מפורסם, אז עכשיו אתה גם משתמש במילים"
"תראי זה זה ממש נס שנפגשנו. אני חושב שהיום, אולי, אולי אני מסוגל לדבר על זה יותר בחופשיות. רציתי... זאת אומרת תיכננתי מה אני אגיד לך אם אני שוב אראה אותך. רק לפסיכיאטר סיפרתי. והנה את כאן ואני לא מוצא את המילים. הייתי בטוח שאיתך זה יהיה יותר קל."
" מה יש עם הקורבה שלך אתה לא יכול לדבר בחופשיות"
"איזו קורבה? על מה את מדברת? זה נשמע כל כך לא את עם המילים האלה. אנה המתוקה שהייתה בוכה בסרטים מצויירים."
" אמרתי לך שאני זה לא אני. פתאום שכחת איך קוראים את אישתך? כמה ילדים יש לכם? הם בטח נורא מוצלחים ואתה גאה בהם מאוד. לא? נו הגשמת חלום שלושה ילדים וכלב?"
"אני מבין ש... שאני לא מבין. קחי את הכרטיס שלי ותתקשרי אלי. אני חייב לחזור לבית המשפט כי..."
" אתה לא חוזר לשום מקום עכשיו!. אתה מבין. מ-ב-י-ן!!!"
"תזהרי עם האקדח. זה מסוכן לנפנף בו ככה. למה את בוכה? עשרים שנה ועדיין אני לא יכול לראות אותך בוכה. רוצה לנחם אותך. לחבק אותך ולשים את הראש שלך בשקע של הצוואר כמו שהיית אוהבת להרדם. הגוף שלי כמהה למגע שלך אבל האקדח והזמן"
" הרסת לי החיים. חתיכת חרה! אני לא מאמינה שפעם כל כך אהבתי אותך. איזו מטומטמת. איך שחלמתי פעם להיות אמא של ילדים שלך. אוז'אס. סיוט שהתגשם. אבל עכשיו אתה הולך לשלם על הכל. עכשיו כבר לא אכפ-ת לי יותר. הדבר היחידי שעוד מחזיק אותי זה כל המחשבות, על רגע כזה. תתחיל מתחנן בן זונה אחד."
"אני לא מאמין שיש משהו שאנה שלי יכולה לעשות בכדי לפגוע בי"
" אתה חושב? אני כבר לא אנה, וב-טח לא שלך... ומה אומר עכשיו? יכולה פוגעת או לא?"
שניהם נדהמו מהרעש הפתאומי. עומדים מביטים זה בזה. כל כך קרובים וכל כך רחוקים. מגשימים את שחלמו, יחלו, במשך תקופה כה ארוכה ויחד עם זאת החלום פוסע בנתיב משלו. איש מהם לא חשב שכך יחשוב או ירגיש ברגע שיפגשו.
"אוחחח! תראי אותנו. תראי. היה לנו את האושר עם כפית של כסף... אחחח"
" לא מתבכיין לי עכשיו. היית צריך שומר זין שלך בתוך מכנסיים"
"יש בוודאי המון דברים שאני לא יודע או מבין. בזמן שנותר לנו אני... אני מתחנן אלייך , מתחנן שתסבירי לי"
" התחלת מתחנן אהה? אני לא יודעת אם זה משמח אותי כמו שחשבתי."
"הצלחת לשכנע אותי שאת שונאת אותי. זה אולי הדבר שהכי קשה לי לקבל. פעם נתת לי את הכוח לחיות"
" אז שרון כבר לא חשובה לך יותר?"
"מי זו שרון?"
"מי זו שרון? שכחת מה קוראים לאישתך?"
"אנוצ'קה, יקרה שלי. אני לא נשוי."
" שקרן!!! שקרן אחד. רוצח!"
"כדאי שתלכי עכשיו"
" אני לא הולכת לפני שאני בטוחה שסבלת מספיק. לא יכולה לחשוב הוא מת סתם."
" מי מת?"
" אתה רשע, רשע. אתה השטן! חבל פגשתי אותך."
"אם אני כזה רשע ושטן אז למה את עוד עונדת את התליון שלנו. את בטח גם זוכרת את הנשיקה מתחת לסככה כשירד גשם ואת ההבטחה שהבטחנו אחד לשני. למה את עונדת אותו"
" כי זה מה מחזיק אותי בחיים. כל פעם חושבת אני לא יכולה יותר, הייתי פותחת אותו ומסתכלת בעיניים השקרניות האלה ובחיוך..."
"זה גם מה שהחזיק אותי בחיים. את רואה גם אני שמרתי עליו עד עכשיו. חשבתי שכל עוד הוא אצלי אולי יש סיכוי. זה הדבר היחידי ששרד את התאונה. משום מה הפארמדיקים לא חתכו אותו. וברגעים הכי קשים הייתי פותח אותו..."
"היתה לך תאונה? לא יעזור לך. אני לא ארחם עליך כמו אתה לא רחמת עלינו"
" מי זה עלינו? מי - זו - שרון?"
" שכחת כבר את השם של הזונה בגללה לא הגעת לפגישה? אולי לא התחתנת איתה, אני חושבת רק החלק הזה נכון."
"אנינקה... אחחחח אנה. רק מלהגיד את השם שלך שוב, ולהתכוון...
לא הגעתי לפגישה בגלל התאונה."
" איזו תאונה?"
"את זוכרת את האופנוע שהיה לי? השחור עם הפס האדום? קצת התעכבתי באותו היום אבל לא הייתי מודאג כי ידעתי שגם אם יהיו פקקים אצליח להגיע בזמן. אחר כך סיפרו לי שמישהו לא עצר בעצור..."
" על מה אתה מדבר?"
"על הפגישה שלנו לפני עשרים שנה"
" תשע עשרה שנים, שלושה חודשים ויומיים"
"מה זה משנה עכשיו. אני מבין שבכלל לא ידעת. ואני כל השנים חשבתי שזה בגלל...
ולא רציתי. זאת אומרת. שכיבדתי את ההחלטה שלך. תמיד רציתי בשבילך את הטוב ביותר. חשבתי שכדאי שאתן לך זמן ... ואולי בסוף תחזרי..."
" עכשיו אתה ממציא סיפורים. היית טוב בזה גם קודם: אנה אני צריך להשאר מאוחר...
מותק מצטער, לא יכול מגיע לסרט, תלכי עם חברה. עכשיו אתה עורך דין מפורסמת, הסיפורים שלך יותר חכמים. אבל אני מכירה אותך יותר טוב."
"על איזה סיפורים את מדברת? מה, מה קרה לך? מה קרה לאהבת חיי? לאן נעלמה זאת שהייתה לובשת את התחתונים על הראש ומצחיקה אותי עד שלא יכולתי יותר. אותה אנה שבכדי להראות כמה שהיא אוהבת אותי הלכה שעה בגשם בכדי לפגוש אותי במילואים. שהייתה נושכת לי את האוזן כשהייתה גומרת. איך את אומרת שאת מכירה אותי ויחד עם זאת את..."
" תגיד לי אתה. מה אתה חושב שאתה עושה? השתגעת לגמרי? תלבש מכנסיים. אמא מה זה?"
"זאת פרוטזה. איבדתי רגל בתאונה."
" אני אני... לא, לא מבינה... לא יכול להיות. זה לא אמיתי. מבחוץ, ככה אתה נראה... נראה כאילו"
"את רוצה לגעת?"
" למ... למה שרון ענתה לי"
"מי זו לעזאל השרון הזו?"
" מזכירה בחברה איפה שעבדת. התקשרתי לנייד שלך והיא ענתה. היא שאלה מי זה ושאתה לא יכול לענות כרגע."
" ... כשחזרתי להכרה ולא מצאתי אותך שם. זה היה יותר קשה מלגלות שאיבדתי את הרגל"
" גם ברגעים אחרונים שלו הוא שאל עליך"
"חשבתי שאת יודעת. שבחרת לא להתמודד. וקיוויתי שאולי את לא יודעת. אבל אם את לא יודעת אז את בטח מחפשת אותי ... ולא הצלחתי להחליט אם אני רוצה שתמצאי אותי ככה, שבור! ומה תגידי. הכי חששתי ממה שלא תגידי. ממה שאני אראה בעיניים שלך"
" הוא כל הזמן היה שואל עליך. אפילו את השם שלך לא אמרתי לו. פחדתי בסוף תקח גם אותו. תקח כמו שלקחת את האהבה שלי. היית כל כך יפה וחשבתי שאולי בגלל זה התאבתי בך. אבל לא רק זה"
"בהתחלה לא רציתי להשתקם. שאלתי את עצמי בשביל מה. הרופאים אמרו להורים שלי שאני בדיכאון. אבל זה לא היה דיכאון – פשוט חיכיתי לך. לא הסכמתי לקחת תרופות או להסתפר ולהתגלח. אבל אחר כך, התחלתי שוב ללכת. לא יודע למה תקעתי לי את זה בראש. שאני אשתקם ואצליח ואז אולי..."
" ואז יום אחד, אחרי הרבה בדיקות, קיבלנו תשובה. והעולם... העולם נפל עוד פעם. הוא היה חזק. כמוך. הוא היה כל כך כמוך שזה כואב. הוא אמר מילים ועודד אותי, במקום שזה יהיה להיפך."
"התחלתי ללמוד משפטים, נאחזתי בלימודים כמו בתחליף לחיים. השקעתי את הכל מתנתק"
" האשמתי את הגנים שלך שממשיכים להרוס לי את החיים."
"כמעט כל לילה הייתי חולם על הפגישה שלנו. איך תראי ומה את עושה. יש לי חבר עם תוכנה כזו נתתי לו את התמונה מהתליון והתוכנה הראתה איך את צריכה להראות היום. אבל הפכת רק לחלום של מישהו בחיים אחרים. סרט שראיתי פעם. ובשנים האחרונות אני כבר לא חולם עלייך יותר"
" מה שהיה נותן לי כוח להמשיך - היו כל התוכניות האלה. קניתי אקדח. התחלתי מסתובבת ליד בית משפט. ידעתי אתה עכשיו אדבוקט מפורסם. רציתי שתסבול כמו אני סבלתי. רציתי מסתכלת לך פעם אחרונה בעיניים. אבל כל פעם... חושבת... זה לא עונש מספיק. אתה בכלל לא יודע הוא מת"
"מתי זה קרה?"
" קצת אחרי יום הולדת שמונה עשרה שלו. היה צריך להתגייס. כל כך הרבה דם, בוז'ה מוי מה עשיתי? זה לא יורד בכביסה"
"אנה, אנה מסכה שלי. כל מה שרצינו ותראי איפה אנחנו עכשיו. אתה מתכונן כל החיים למשהו אחד טוב שיקרה לך ואז החיים באים ולוקחים בחזרה. ואנחנו אפילו לא יודעים. לא יודעים כמה בני מזל אנחנו או כמה מוכי גורל. מסתובבים סומים כמו גולם במעגל. אבל עכשיו, עכשיו שחזרת לחיים שלי. תני לי את האקדח בבקשה"
" הש-ת-ג-ע-ת? ירית לעצמך ברגל."
"אל תדאגי , יריתי בפרוטזה"
מה לא תדאגי. חכה! שמה יד, כאן וכאן. עוצרת דם! זה כואב אותך?"
"כל כך קשה לי להגיד לך את זה, עשרים שנה. תשע עשרה , זה כבר לא משנה, אבל את צריכה ללכת עכשיו. המשטרה תכף תגיע."
" למה ירית ברגל שלך? למה הייתי צריכה יורה בך?"
"אומרים שאם אוהבים באמת אפשר לסלוח על הכל. אל תדאגי. יריתי בכדי שימצאו סימנים לאבק שריפה על הידיים שלי. אני לא יכול להסביר עכשיו. אני שומע סירנות. בבקשה תלכי. אנחנו בישראל, שתי יריות יביאו לכאן בוודאות את כוחות הביטחון"
" אני רוצה נשארת איתך"
"אנינק'ה. אם יש איזו משמעות לכל מה שקרה לנו. אם יש איזשהו גרגיר קטן מהאבה שלנו בליבך. אז תלכי עכשיו. אני מתחנן שתלכי"
"אולי הפעם אתעורר ואמצא אותך לידי"
אבל את זה אנה כבר לא שמעה.
© כל הזכויות שמורות לרונן
