חלון רכבת.
המציאות הסטטית חולפת על פני בעודי משקיף במציאות דינמית.
אדמומיות השמש מתגלה מתחת לעננים הכחלחלים והמילה "אפוקליפטי" עולה לאוזני מתוך שיחה הבוקעת מאיזה אדם המשתמש באיזה מכשיר סלולרי.
תל אביב חלפה לה מהר, כמעט כלא הייתה. לולא שלושת העצירות, תל אביב אכן לא הייתה כלל וכלל.
- מעניין עד לאיזה מרחק ניתן לצפות במגדלי עזריאלי.
ציפור עולה על פנס דרך, בדרכה אל החופש.
- על כל פנס שלישי תהא ציפור.
שלטי חוצות המבקשים להגביל את החופש על ידי הענקתו באופן מפורז, חסר פרופורציות וחסר תכלית.
בית כלא שמור הנראה כבית מלון כפרי-מודרני, חולף בפני הציפור.
בית כלא שכזה בדר"כ מהווה מושא כמיהתי עבור לא מעט אנשים שמאסו בחייהם מחמת זקנה.
ובמרחק מה מכל אותה עירוניות אנושית, אני נגלה עתה אל הטבע החצי מתועש.
הטבע אשר תכליתו לאדם היא מכשירית בלבד, אף על פי שהוא רק חצי מתועש.
קשה לחוות רגע טהור אחד של הטבע כשלעצמו: בשמיים רוב הזמן נמצא איזה כלי תחבורתי אנושי כלשהו, האדמה מלאה בכלים כאלו ואחרים ובין לבין עוברת אנרגיה; דרך כבלים אפורים התלויים בין עמודי ברזל.
~ גדרות, בתי חרושת ובתי צריכה;
כבישים, מבנים שנבנים, דשא מלאכותי ואדמה חלולה, מוצאים את מקומם בין פסי הרכבת לכביש המהיר.
גשר שעליו חולף אדם על גבי סוס שובר במעט את האווירה המלאכותית,
אך לאחר השתהות קלה במחשבה הזו הבנתי שגם לסוס זה ערך מכשירי בעבור אותו אדם.
בית הספר ע"ש ש"י עגנון מבשר לי על מיקומי במפת הארץ.
שיחת הטלפון הנשמעת ברקע כעת היא בענייני אחוזים, השקעות, דמי X, דמי Y ודמי ליל.
"מיון" המים; "האם המים הללו הם סחירים?".
המילה הבאה הנשמעה מאדם ציורי זה היא "כלור".
{ נקודת המפלט האחרונה שלי מפה היא השמיים: בעודי חווה כל זאת – השמיים בשלהם, הם אינם מודעים לתכלית המכשירית שהאדם מקנה להם והם דבקים בתכליתם הטבעית שלהם, בעודם משנים את צבעם ואת איכותם מרגע לרגע. }
Zim, Capital, Hamburg, אלו הם רק חלק מן הכתובות המעטרות קופסאות פח גדולות המיועדות להנשא על ידי משאית, ספינה או רכבת.
פקק בפריפריה. שלדים של מבנה מת.
העמודים הגבוהים המלאים באנרגיה מבשרים לי על מיקומי הנוכחי במפה הכנענית, בעודי מעלעל במסעות בנימין השלישי.
- ציפורים עפות בקבוצות, מתחמקות מחוטי החשמל ומחפשות צמרות עצים יציבות לשהות בהם.
דרכים סלולות ביערות דושנים מדגימים שוב את נחישותו של האדם לחלוב את הטבע בכל דרך אפשרית.
ובמקום שיהיו אלו הגפנים אשר יבשרו לי על הגעתי לבנימינה, הכרוז דואג לבשר לבני האדם העסוקים ביותר שיעצרו את שיחותיהם, ירימו את ראשם מן העיתון היומי ויחדלו מכל עיסוק שהוא בכדי להתוודע למיקומם הנוכחי, בעוד הוא השתנה רבות מאז שפצחו בעיסוקם.
ועתה הסדרן עובר וחולף לו במסדרונות הרכבת, מתחזק את השיטה הקפיטליסטית ודואג להכנסותיהם והוצאותיהם של בני האדם הנוגעים לעניין רכבת זו.
- והנה פקק נוסף נוצר בתודעתם של האנשים, בעוד הרכבת מעכבת את נהגי הכביש.
שלל ביצות מספקות מקום שהייה זמני לבעלות הכנף.
בעוד הן מביטות במים המשקפים את המציאותם תחתן, הן נגלות גם למציאות שמעל.
יחדיו הן מתארות להן את הנשגב.
אותן בעלות כנף ככל הנראה מצויות בשלווה ובנוחיות גדולה הרבה יותר מאותה נוחיות המתקיימת בתוך אותה תנועה סטטית שבתוך הרכבת האנושית.
עתה השמיים כבר ורודים ולבעלות הכנף יש חוויה יפהפיה לחלוק ביניהן, בעוד אני משתהה ובוהה בפעילות הנשגב לבדי.
~ עתלית.
Dream Away, שר לו הסולן באוזניה של הבחורה המנומנמת בצדו השני של הקרון.
לעתים הריאליזם הבוטה ביותר נדמה כבדיון מוחלט.
הים התיכון.
איזו שלווה קיימת במרחבים האינסופיים הללו של המים, הנמצאים בתנועה שקטה.
איזה עולם מופלא מתרחש לו מתחת לפני הים.
השמש מתגלה כעת – אולי בביקורה האחרון להיום, לפחות בחלקו זה של הכדור.
קרניה מתכתבות עם המים בנקודה אחת שוממת ונהדרת.
קו האופר ישר ואינסופי, כקו מתמטי.
הדקלים הצעירים והאטת הרכבת מבשרים על הגעתי לחיפה.
והנה גם הכרוז מכריז לו ולכולם: "חוף הכרמל".
כמה מוזר זה פתאום לראות חתול רחוב.
~
ועתה הנה אני, יושב על איזו אבן באדן החלון הבלתי נראה המשקיף על הכל.
שומע אני רק את רחשי המים בעודם מתנגשים בסלעים.
ממרחק אני רואה מספר דייגים בעלי חכות ארוכות, מחפשים להם איזו מנת דג, או מנת שלווה.
העננים עומדים וכל אחד מהם מתהדר בגוון אחר של צבע המוכתב על ידי זוויותיה של קרינת השמש.
המים שקטים וציפור לבנה מרחפת לה מעל החיים.
אשפת האנושות נראית כל כך קטנה וחסרת משמעות מפה;
בקבוק ריק של "קוקה קולה", קליפות קלמנטינה ושלל של שקיות ניילון אינן מפריעות כלל לציפור זו לצלול בנחיתת אונס אל המים ולטעום מעט מטעם החיים בדרכה חזרה אל ראש התורן – משם תשקיף על הכל.
הרים רחוקים, ערים רחוקות ומספר ספינות מקיפות חתיכת מציאות.
העננים מאפירים ועוד מעט כל זה ישקע בחשיכה קסומה.
